ינואר 89'
רוממה, חיפה.

אני נשוי לאותה אישה כבר אחת עשרה וחצי שנה, בנישואים כמו
בילדות כמה מוזר, אני מוצא את עצמי סופר גם את החצאים. כל לילה
אי אילו שנים אני מזין את המיטה הזוגית שלנו בצדה השמאלי,
הגברי, הפגיע, וכל לילה אישתי מאכילה את מפלצתה הימנית העגולה,
התפוחה מנשיות בוטחת.
אני מניח ראש אין רעמתו כמימים על כרית שמדי שבוע נעטפת במצע
אחר, פעם אריגתו מניחה סימנים על פני, פעם משאירים הזיפים
סימנים על הארוג.
אני מביט בה, מקומרת ומפותלת בסולו, שערותיה רטובות תמיד,
מנחות את אפי לקרבה הנעימה שבהבל הריח,  ודי בתזוזה רוחשת,
סימבולית כמעט, מחווה כדי שתפנה את פניה התמידיות, שאת טוואי
שטחן מן המצח לסנטר המחודד, ולרוחב מגומות החן ואליהן אני זוכר
ומטמיע בפני שלי, ותתחיל במלאכתה הדמונית, מאכלת בלשונות
חתוליות את שפתי, ידיה חמות וגמישות מטפטפות תנועות ארוכות על
גבי.

אחת עשרה וחצי שנה אני נותן את אהבתי לצדה הימני של המיטה,
ומעולם לא הצלחתי להסית את האהבה הזו לצדה השמאלי.


אוקטובר 83'
נשר.

חזרתי הביתה, הסירחון שעולה ממני נורא,  זה הדבר השני שזכיתי
לשמוע  ממנה אחרי ה- "חזרת!" המבויית והנעים, כך שהוודאיות של
הסרחון שלי מוחלטת. אני פושט, לא. אני מרחיק את המדים ממני לכל
הרוחות, רצפת האמבטיה  לובשת זית ותחתוני כותנה כחולים דהויים
שאני לובש כבר ארבעה או חמישה ימים.
אין מים חמים,  והקרים בברז הימני מחרידים את הנקבוביות בכל
הגוף שלי ממנוחתן.
אני מדלג מהאמבטיה והחדר כולו מריח מסבון וצחנת זיעה שהתערבבו
בלי לדעת, אני סוחב את עצמי לספה בסלון, הקרש השבור בתחתית
מרגיש כמו המקום המוכר ביותר בעולם. היא הכינה לי שניצלים, עד
כמה שהבנתי אותה עד היום שניצלים זה כמו להגיד "התגעגעתי אליך
יואל",  ככה שעכשיו אני  חותך אותם לועס ובולע ולא יודע בכלל
אם טעים לי או אם אני רעב. אני אוכל את השניצלים שלה כדי שהיא
תדע שגם אני התגעגעתי אליה.

אני חושב שעם הזמן אני לומד.



יוני 78'
ת"א.

הכתפיים שלי מעונות מרב טפיחות על השכם וחיבוקי "סחבק סחבתי
אותך על הג'בלאות במילואים איזה יפה הבחורה שלך תבואו בשבת".
הדירה בשבזי 13 מלאה, אני בכלל לא מכיר את חצי האנשים שבאו,
מיני מינים של ארוכי גפיים, כבדי כרסים, מגולחים אחת פוזלת.
דירת שבעים מטר מלאה במטראז' אנושי אדיר והאויר מחניק כל כך עד
שבא לי לשרבב ראש מהחלון לשרבב לשון מהפה, רק שהשרב בחוץ נוראי
יותר.
אני עומד בחדר שבו היא גדלה, ולפתע אני מבין, שאני לא ממש מכיר
אותה.
יש מראה מלבנית על הקיר המזרחי, קצהו של סדק מציץ מעל חלקה
העליון, וילונות אפורים לבנים על חלון קטן מדי בקיר המערבי,
שולחן פורמייקה שחור וחבוט, ספרים מהתיכון עוד סדורים עליו,
חפצים קטנים, בקבוקי בושם ריקים, פסלי חרסינה עטורים בכסף
וורוד, תמונה במדים.
האסופה הזו גוברת וצוברת כח בתוך האישונים שלי, מתנפלת עלי כמו
צונמי, אני לא מרגיש שייך, לא לה.
הרב נעמד לידי, העניים שלו חומות, הוא מביט בי לרגע, מברך את
החתן, את הבית החדש בישראל, מאחל בנים ומכזיב בנות, אני לוחץ
את ידו, היא לחה וחמה, מלווה אותו לאחר כבוד לדלת.
נחיל אנושי מתרחק במהירות במורד המדרגות, הבית מתרוקן, רק
ההורים שלנו נשארים.

אני מחזיק את שמאלה, לופת את האצבעות הקצת עקומות שלה, ולא
מצליח להרגיש שהיא שלי.