קמתי מהכיסא בעודי מסתכלת עלייה.
ונשכבתי לצידה, היא נרדמת מוקדם ואני נשארת ערה עד השעות
המאוחרות, היא נוסעת לעבודה ואני חוזרת מהעבודה, כשאני נוסעת
לעבודה היא אצל החברה, כשאנו נפגשים... אנו מתווכחים ויוצרים
חומה המפרידה בשתיקה בינינו לכמה זמן, בעצם עד שהיא נרדמת, ועל
קצה הלשון אפילו אם אינני מרגישה כך אני רוצה להגיד סליחה, אני
רוצה להגיד מצטערת ואני רוצה שגם היא תגיד... אבל היא נרדמת
עוד לפני שהאומץ הלא מובן הזה צץ ממני.
אז הנה אני מביטה בה, שוכבת לצידה ומסתכלת עלייה בצורה
שהסתכלתי עלייה כשעוד התחלנו לצאת ואני מרגיש את הניצוץ, אני
מבינה עכשיו את היופי של להסתכל עלייה ישנה ונינוחה, עדינה
ומתענגת בחיוך על שנתה, ואני מלחשת לה ברוגע, "קרן?" והיא
מסתובבת ועוד ישנה, קרבתי אלייה וחיבקתי אותה
" קארינוש?", היא ממלמלת בשנתה ואני קוראת שוב בשמה והיא עונה
לי עוד בעיניים עצומות ,"אל תשכחי לכוון שעון" ואני אומרת בסדר
ושוב קוראת לה והיא לא עונה, עוד ישנה, קצת מלטפת אותה בכתפה
ומחבקת חזק יותר, "קאריני את שומעת?" והיא עונה לי... ואני
מחככת בגרון ואומרת לה בלב שלם,
" אני כל כך מתגעגעת אלייך מאמי ואני אוהבת אותך" חשבתי שבאותו
הרגע היא תתעורר ותדבר איתי, רק תדבר ושוב אני מגששת בידים
בלתי מזוינות בחשכה, " קרן?"
"כן!?"
"שמעת את שאמרתי לך?"
"כן.. גם אני"
כל כך מאוכזבת זרקתי מעלייה את השמיכה וקמתי ממנה...
בלב כבד ורגשות עצומים עם הרבה דמעות החלטתי שזה הסוף...זה
הסוף לאהבה שכמעט עוד לא התחילה.
כשקרן קמה לעבודה אמרתי לה שהייתי צריכה לומר, היא נכנסה
להתקלח ושם פרקה את שק דמעותייה עד שיצאה עם עיניים מנופחות,
הביטה בי וידעה כי לא אתחרט על דבריי, היא אספה את דברייה
ויצאה לדרכה בחיפוש אחר  אהבה אחרת...