יש גם ימים כאלה. במקום לבלות בעבודה בישיבה משמימה, ארגנתי לי
אחת מחוץ למשרד. זה תמיד טוב לנשמה, במיוחד כשאחר כך אפשר
לגנוב כמה שעות טובות ולהתפנק כמו שצריך עם הקבוע שלי. צריך
לפעמים לצאת מהשגרה, אתם לא חושבים?

נדמה לי שכל אישה צריכה שיהיה לה מישהו מהצד, למילוי מצברים,
בדיוק כמו הגברים. עושה טוב לחיי הנישואין. אני חושבת בלבי
כשאני חומקת  מדירתו של הקבוע שלי שבמרכז העיר. היה גם יכול
להיות עוד יותר נהדר ומקסים, אילמלא  אני רואה אותו, בדרכי
למגרש החנייה,  את ד"ר שלגי, מחבק שתי נשים צעירות וצוחק מלוא
גרונו. זה כבר מביא לי את הסעיף. מזל שאני לא טיפוס אלים
ושאינני נושאת נשק על גופי.

את שמו של  ד"ר שלגי שמעתי במסדרונות. אמרו שהוא פסיכיאטר
מעולה, איש מקצוע אמיתי. פרסם כבר כמה מאות מאמרים והרשימה רק
הולכת ומתארכת. כששמעתי אותו לראשונה נואם באיזה טקס לפתיחת
אגף פסיכיאטרי חדש, חשתי סלידה קלה. כל הערב "אני, ואני. אני
ואפסי עוד". מה שנקרא בעברית צחה, מגלומן. אבל כנראה שרק לי
עשה את זה. קהל הנוכחים, במיוחד הנשים, שתו בצמא דבריו וכשהטקס
נגמר, רצו אחריו  להביע הערצתם.

לא חשבתי שאפגוש בו או בשמו בשנית. אבל לא כך התגלגלו החיים.

כשדפנה הייתה במצוקה בגלל טיפול עודף שאביה קיבל, הצעתי לה
שאולי תלך לכמה שיחות אצל מישהו "טוב" להתמודד עם רגשי האשם.
אתם מכירים אותם את רגשי האשם. יש להם נטייה לצוף מעל פני השטח
בזמן הכי פחות מתאים, כשלא זקוקים להם. אצל דפנה הם חוגגים
עכשיו בגלל שלא התנגדה מספיק חזק לכך שאביה יעבור ניתוח חזה
מסובך.

כפי שציפתה הניתוח הצליח, אבל האב עתה מחוסר הכרה ומחובר
למכונת הנשמה. מחכים למותו, והיא אוכלת את הלב. "אולי הייתי
צריכה לשכנע אותו שלא יעבור את הניתוח. הרי בסופו של דבר לא
מצאו כלום."

זה היה ממצא לא משמעותי, צל על הריאה השמאלית. דפנה הייתה
משוכנעת שזה שום דבר. הרופא טען שליתר בטחון צריך לנתח, ודפנה
נתנה לאב להחליט. אולי פחדה לקחת אחריות?

אבל עכשיו כשהאב מחוסר הכרה יותר מחודש, דפנה בדרך להתפרקות
קלה. מתקשה לתפקד. אני מנסה לדבר, לתמוך, להיות לצידה אבל,
כשדברי ממשיכים ליפול על אוזניים ערלות, אני מציעה מספר שיחות
עם מישהו "טוב." לא אין לי שם מסוים, אנסה לברר אצל
היודעי-דבר.

דפנה מעריכה מאוד את דעתי, שנים אנחנו עובדות יחד. אני נותנת
לה רשימת מומלצים, וממתינה. למחרת הפגישה הראשונה חוזרת עם ברק
בעיניים. "הוא כל כך טוב. והוא הבין בדיוק על מה אני מדברת."
ההתלהבות שלה קצת מדאיגה אותי, אבל אני ממתינה בסבלנות. גם
אינני מספיק רגישה לברר על מי היא מדברת.

עובר חודש ודפנה נראת כאילו יצאה לגמרי מהדיכאון. האב עדיין
מחוסר הכרה, מונשם ביחידה לטיפול נמרץ, אבל היא חזרה לתפקוד
מלא. ואז בוקר אחד אני רואה את דפנה ופניה אפורות. אני מנסה
להתקרב והיא מתחמקת.  רק כעבור שלושה ימים היא נכנסת לחדרי,
סוגרת את הדלת ופורצת בבכי.

מתוך הבכי והדמעות אני תחילה לצייר את התמונה. ד"ר שלגי המהולל
הנבחר שלה, המטפל המהולל ניצל אותה. קשר לה כתרים של חכמה,
נבונה ויפה. קיים אתה מפגשים ארוכים לתוך הלילה של שיחות נפש,
חלקם בתשלום מלא, ליטף אותה, הרגיע אותה, הכניס אותה למיטה
וזבנג. לקח לה שלושה ימים לקלוט שהיה כאן ניצול לרעה של האמון
שנתנה בו.

"את רוצה לתבוע אותו?" אני שואלת.
"השתגעת?" מגיבה דפנה. "את רוצה שגם ידפקו אותי וגם אעמוד
למשפט ואספר מה קרה. כולם יצחקו עלי והוא עוד יגיד שאני פיתיתי
אותו. רק זה חסר לי."

אבל את השברים צריך לאסוף. אז אני מתקשרת לידידה שלי,
להיוועצות. התגובה הראשונה שאני מקבלת "את בטוחה שהיא חפה
מפשע?" אני טורקת לה את הטלפון בפרצוף. מוחקת אותה מרשימת
הידידות, לפחות לעכשיו, וקולטת עד כמה דפנה צודקת.
איש לא יאמין לה.
אני מתקשרת לעוד מומחה, שאת מספר הטלפון שלו אני מקבלת באמצעות
הקשרים המקצועיים שלי. מספרת לו את הסיפור. תגובתו מוזרה.
"תגידי לי זה ד"ר שלגי?" עכשיו אני מתקיפה. "אתה רוצה לומר שזו
לא פעם ראשונה שמידע כזה מגיע לאוזניך? הוא מתגונן. "כן הגיעו
לאוזניי שמועות. אבל אף אחת לא מוכנה להעיד נגדו, מפחדות ואין
לנו שום הוכחות מוצקות".

"ומה אתה חושב?" אני שואלת.
"אני מוכן לסייע לה לעבור את התקופה הקשה," עונה ביבושת. "אני
מקבל  פעמיים בשבוע. 750 שקל לפגישה..."

אתם בטח מבינים שגם עליו אנחנו מוותרות כמטפל.

אז אני מקבלת עלי את הדין ומלווה את דפנה בדרך להתארגנות מחדש,
בלי מטפל מקצועי ובלי 750 שקל לשעה. באחת השיחות על כוס קפה
היא אומרת. אני יודעת בדיוק איזה טיפוס הוא ד"ר שלגי. חיפשתי
ומצאתי. היא מוציאה בתרועת ניצחון ספר פסיכיאטרייה עם אבחנות
מפורטות, פותחת דף שקצהו מקופל ומקריאה לי:

"אדם הסובל מהפרעת אישיות נרקיציסטית - חסר כושר ביטויי
אכפתיות ואמפתיה כלפי הזולת. מנצל אחרים להשגת מטרותיו. זקוק
להערצה מתמדת, לטיפוח האגו שלו. מגזים בהישגיו ומצפה שכולם
יכירו בו ללא עוררין. מאמין שהוא יחיד ומיוחד במינו. אינו סובל
ביקורת על התנהגותו אבל מבקר באכזריות אחרים. מאמין שכולם
מקנאים בו ובהישגיו. מרושע, יהיר ומתנשא."

את רואה, אומרת לי דפנה, זה בדיוק ד"ר שלגי.

האמת, אינני מכירה אותו מספיק על מנת לשפוט אם אכן הוא סובל
מהפרעת האישיות הזו. אבל אין לי ספק, שהתנהגותו כלפי דפנה
הייתה חולנית ולא מקצועית. ואם זה עוזר לה לדפנה להוציא כעסים
על ידי הדבקת  אבחנה פסיכיאטרית, מי אני שאעמוד בדרכה.

הלוואי והייתי יכולה לספר לכם שהצדק בסופו של דבר יוצא לאור,
אבל בחיים לא תמיד קורה כפי שהיינו רוצים שיקרה. ד"ר שלגי
ממשיך לעבוד כפסיכיאטר מומחה ומקבל מטופלות לקליניקה הפרטית
שלו. שמעתי  דרך צינורות התקשורת הלא רשמיים, שהייתה לו שיחה
ארוכה עם אחד מגדולי הדור שבו הוזהר וננזף קשות. אבל שום דבר
לא תועד ולא נרשם בשום מקום.

וכנראה שעד שלא תעיז מישהי לקום ולצעוק "המלך הוא ערום" ימשיך
גם להופיע בכנסים ובהרצאות ולצעוק "אני, אני, אני, הגדול
מכל".

וגם אם תקום?