א
באתי היום אצל כורסאות העור השחורות
ועמודי השיש הבוהקים מכלור
ואנשים סחופים בכותנות דהות.
באתי היום לפתח תקווה
בית החולים בילינסון
קומה ראשונה
פנימית ה'
חדר 1 (מול הדלפק של האחיות).
באתי היום להיפרד מסבא שלי.

ב
הוא אמר שאין לי בשביל מה להיכנס פנימה
שהוא נראה כמו כל איש זקן אחר
ושאל בעצב אם כך אני רוצה לזכור אותו.
אבל אני חשבתי שהאיש שמוטל שם
הוא סבא שלי
שבכל ארוחת שבת קידש על היין במלמול שמהירותו מתגברת והולכת
כרודף אחרי האלוהים שאיבד בגרמניה
שהיה סוחט לכוסנו מיץ מאשכוליות דם טריות
מן העץ שבחצר
שנופף לנו לשלום
עד שמכוניתנו נעלמה מאחורי הפנייה שבקצה הרחוב הקטן
ושחרחורי הדעיכה
וצינוריות הנוזלים
ומסכת החמצן
לא ישכיחו ממני את דמותו,
לא יטשטשוה ולו במעט.

ג
ועמדתי שם לבדי
רק צפצוף מוניטורים ממיטות סמוכות
ופרכוסי הנשימה שלו
מרעידים את דממת צוהרי השבת

ונפרדתי ממנו, בולעת דמעה,
מנסה לאהוב אותו
אל תוך המרחקים שראיתי
במבטו המזוגג,
במצחו המתכסה קליפת יובש,
באדים על מסכת החמצן.

ובירכתי אותו לשלום
כפי שבירך את אבי זה עתה
ושלחתי אותו מתוכי אל מסע ארוך ומוזר
ונתתי לדמעה להתגלגל
ויצאתי בלב רועד מן החדר

אל החיים שממול.

ד
ואיך אספר על השעון בעל המחוגים הזהובים
שהמשיך וחג על פרק ידו הנפוחה של סבי
עוד זמן ארוך אחרי שהזמן
כבר איבד משמעות עבורו
שעון
שתיקתק את כל מה שעוד יביאו הימים
והזכיר איך מעגלי ההיוולדות והמוות טבועים בקיום הזה
והכאיב בידיעה כי בממדים שבהם דורכות כעת לראשונה
כפות רגליו הנפוחות של סבי
הוא מיותר
ואין לו עוד דורש

(חשבתי שאולי אם אתלוש מידו
את השעון האווילי עד דמעות
אוכל להשאירו לרגע אחד
בינינו, לתת לו לבחור בעצמו
לאן פניו)

ה
ואבא שלי
מתייתם לפתע
בגיל חמישים וחמש
ומבין שלא יוכל עוד לשוב ולהיות ילד
שפרדסי השרון מוגפים עבורו מאחורי בטון ממוזג היטב
שאביו ואמו בפרדס אחר, רחוק,
בו נהרות של דבש ומתק
ופירות עסיסיים וזהב ניגר
ופלאות אחרות
וכל שנותר לי
הוא לחבק אותו חזק חזק
ולתת לו לגדול.





23.8.03, לסבא שלי