בוקר.
בבוקר רואים את פניו האמיתיות של הבן-אדם כשהוא חסר הגנה מפני
עיניים תוקפניות, ופניה האמיתיות של העיר זה סירחון של ביוב
ושל קרם שיער בכמויות עודפות.  במהלך היום העיר מסתירה את
הריחות של הזקנה ושל הריקבון בכך שמתבשמת בריחות של מאכלים
מטוגנים ומשומנים היטב.
כסף בכל פינה, תאוות בצע בכל מוצא והמפלט היחידי זה הבדידות
הקרירה והרי הכי קשה זה להיות לבד.
העיר זו מכונה לכסף, מקום עם קצב מטורף שחי בלי הפסקה.  האם כך
צריכים להיראות החיים? איפה השלווה, הרוגע והכי חשוב -
האהבה???
קשה לאהוב בעיר כי לא פוגשים הרבה בני אדם.  פוגשים הרבה
קליפות, פוזות ותדמיות שונות שמסתירות את האדם האמיתי והשברירי
מפחד ובושה, כי בעיר הדרישות פשוט גבוהות מידי ולא אנושיות,
שמביאות את הבן אדם למצב שהחיים הופכים למרדף אחרי אנשים וחברה
בכך שמנסים להרשים אותם ולקנות אותם בכל דרך אפשרית.  כי אלה
המונחים שמוכרים לעיר- למכור ולקנות.

אומרים שבעיר אפשר לחצות אופקים ולהגיע רחוק אבל מניסיוני בכל
פעם שהראש יתרומם מעלה מהדרך ויתבונן באופק, הלב יתמלא ביאוש
וצער. כי אופק זה אופק והוא ימשיך להתרחק ככל שנתקרב, אז למה
שלא נתחיל להסתפק במועט?  זאת לא מסכנות, זה לבחור להפסיק לטגן
את המוח מול מסכים...  בסוף הם רק עושים אותנו עיוורים
ומנותקים מהמציאות...  וממציאות כזאת מי לא ירצה לברוח?

אולי אני רגשן מדי.
אבל גם אולי העיר פשוט קרה וחסרת רגש מידי.



נכתב בהמשכים באוטובוסים בלב של שבוע מטורף, שבו עברתי בין
יותר מידי ערים לאורך ארץ ישראל.  נכתב מתוך שנאה טהורה.

עתיד להתמשך עם הזמן...