"בשניה שהוא יקבל אותי יעלם האתגר ויעלם העניין...". אתן
אוהבות לומר את זה לעצמיכן, נכון? אפילו כשאתן יודעות שאתן
משקרות. אני אף פעם לא אוכל להבין למה. יש אלף ואחת תירוצים
הרבה יותר מוצלחים לשבור לי את הלב.
הן כולן מתחרות עליי. כל אחת מהן רוצה להיות "הבחורה שהיא לא
בשבילי". לא נעים לי לומר להן שהכל בסדר ויש מספיק מקום לכולן
במשבצת המקוללת הזו. בכל זאת הן מתעקשות להידחף לפני שחלילה
מישהי תתפוס את מקומן.
אני אוהב אותן יפות, אבל יפות בעיניי. הן יגידו שלא. אני אוהב
אותן פסיכיות, כמה שיותר, כמוני. צלקת או שתיים על הזרוע, מבט
עצוב תמידי בעיניים שהן חושבות שהן מצליחות להסתיר, השקפת עולם
שהן חושבות שאני לא רואה, ואם רואה אז לא מבין. מה לעזאזל אני
כבר מבין, הא? אני בסה"כ גבר טיפש, נכון?
על היפיפייה עם התלתלים בניתי עולמות שלמים. הרשיתי לעצמי
לחלום קצת בתקווה שהלב שלי לא יעניש אותי. אוי, תקוות, הרעל
האנושי...יש לה חבר עכשיו. אני בספק שהיא מאושרת, ישלה את
המחלה האהובה עליי, אנורקסיית אושר. הגוף שלה פשוט דוחה אושר.
תשאלו למה זו המחלה האהובה עלי? Because it takes one to know
one. וצריך שני נשאים בשביל חיבור. אז כשאני אומר שאני יכול
להתמודד עם המחלה הזו אצלך, אני לא מתרברב, אני בסה"כ מציין
קצת מידע כימי. היא אמרה שהיא יותר מדי מסובכת בסרטים של עצמה
מכדי לערב בזה עוד מישהו, אפילו אם המישהו הזה כל כך רוצה
לעזור. איך יש לה חבר עכשיו? אני לא יודע. אני מקנא, אני
מאוכזב, אבל אני לא יודע. אני באמת מקווה שהוא יעזור לה למצוא
את התרופה, ושיצליח להבין. היא חושבת שהפסקתי לדבר איתה רק כי
זה מאוד נוח לי להתכחש לקיום שלה. אולי בעולמה שלה היא צודקת.
אני פשוט לא אוהב להיזכר. להיזכר בכמה שהייתי טיפש כשהעזתי
לחלום. חלומות זה בשביל ילדים קטנים שרוצים להיות סופרמן. אולי
זה בעצם מה שאני.
ליפיפייה עם התלתלים יש פסיכוזות שאפילו אני מתקשה להזדהות
איתן. שימו לה שאמרתי מתקשה, לא בלתי-מסוגל. טוב, זו בעיה של
החבר שלה עכשיו, נכון? אז למה אני לא מצליח שלא יהיה לי
איכפת?
ניסיתי לעזוב את זה. אז בסוף הצלחתי, אבל ברמאות.
אני קורא לה סייקו, כי היא מזכירה לי את עצמי בהרבה דברים.
בפעם הראשונה שפגשתי אותה הרמתי אותה מעל שביל בוצי כדי שלא
תתלכלך. כשהבנתי שאני רוצה יותר מזה החלטתי לשתוק. לשתוק כדי
לא להתאכזב. החלטות. החלטות ואני זה כמו גנדי והיטלר. תבינו מה
שבא לכם.
היא אמרה שהיא לא רוצה להסתבך בזה כי היא פוחדת מרגשות כי
רגשות זה רע. המילים "בולשיט" ו"אלוהים איזה זיון מוח" עלו לי
בראש, אבל לא רציתי להגיד. אין לי זכות להגיד. ואין לי זכות
להבין.
כנראה שגם אין לי זכות לבקש.
הן כולן כל כך אוהבות להיות "לא בשבילי", כאילו זה איזשהו
כבוד. באותו זמן הן בטוחות שאני יכול להיות ידיד מצויין. כשאני
מנסה לא לדבר איתן, הן נעלבות ואני מתגעגע...המתולתלת חושבת
שאני לא זוכר אותה או לא חושב עליה. סייקו בטח בטוחה שזה ממש
לא מפריע לי, ושעדיף ככה כי רגשות זה רע.
ואני? מה זה משנה בכלל. יום אחד אני כבר לא אהיה לבד, אבל הן?
כל אלו שהתחרו על הזכות להיות "לא בשבילי"? הן עדיין יהיו שם,
ואני בספק רב שיהיה להן משהו אחר לעשות.
הנה, ניסיתי לשקר לעצמי. אני פשוט לא מוכשר כמוכן, אז אני לא
מצליח. מדי פעם כשאתן הולכות ברחוב, תנסו להסתכל קצת. לפעמים
אני אהיה שם, נועץ מבטים כואבים כמו איזה סטוקר עלוב, מתחנן
לפעם אחת בה אני אשכח להסיט מבט מפני המלאך שלכן, אכנס לכביש,
ומכונית מסוימת תייחס אליי אותה תשומת לב שאתן מייחסות ותגאל
אותי (ואתכן) מיסורי. |