אני לא יודע למה, אבל לפעמים אני מרגיש כבול.
כבול ע"י המוסכמות החברתיות שלנו היום, כבול על ידי החוקים
הפיזיקאליים ובעיקר, כבול על ידי עצמי.

לפעמים הייתי רוצה להשתחרר מאותם חבלים שמחזיקים אותי. להתנער
מהאחיזה שלהם, להסיר אותם מעלי ולהניח אותם מאחוריי.
אני מרגיש שבצורה הזאת אני אולי אתנהג אחרת. אולי פתאום אני
אהיה האלטר-אגו שלי. אותו בחור kool, שלא מהסס, שלא פוחד לנסות
ולהעיז.

לפעמים אני מרגיש אותו שם, עמוק בפנים. מנסה לצאת, מנסה ולא כל
כך מצליח.
נכון, יש את הרגעים האלו שהוא מצליח להשפיע פה ושם, גורם לי
להתנהג בצורה טיפה שונה, אבל זה אף פעם לא מתוך בחירה חופשית
ובדרך כלל כתוצאה של איזה שוט אלכוהול. ההרגשה היא כאילו מישהו
הרים שער ברזל ושחרר את אותו אסיר מהתא שבו הוא היה כלוא. אבל
מדובר רק באשליה, בחופש לזמן מוגבל. ההשפעה עוברת והאסיר חוזר
לתא שלו, עד הפעם הבאה.

יש את אותו משפט הרואי, "המעז מנצח"... פחחח.
בטח מי שכתב אותו היה זה שהמציא את המשפט "קשה באימונים, קל
בקרב".
כל החיים שלנו זה קרב אחד גדול, מלחמה שלא נגמרת, עם חללים
רבים.
אומנם לא תמיד מדובר בפגיעה פיזית, אבל פגיעות נפשיות, "הלם
קרב" נקרא להן, תמיד קיימות.
כל החלטה שאי פעם עשיתי, כל דרך שבחרתי ללכת בה, הכל חוזר אלי
ובעצם משפיע על ההחלטות שלי היום. האם אני באמת יכול לבחור
אחרת?
הרי עוצבתי בגלל אותן החלטות והן אלו שהפכו אותי להיות מי
שאני.
והתנהגות לא טבעית רק תוביל להחלטות שגויות ואולי בעצם בסוף
הדרך אני אמצא את עצמי באותה נקודה שאליה הייתי מגיע בכל
מקרה...

נראה לי שאנחנו בעצם נודדים במדבר גדול, טועים בדרך, הולכים
לפעמים בסיבובים. אבל מדי פעם אנחנו מגיעים לאותו נווה מדבר,
ובו אנחנו מוצאים מים, מזון ואפילו מחסה. אבל נווה המדבר
לפעמים גם מתגלה כפטה מורגנה, ואז אנחנו נאלצים להמשיך וללכת,
להמשיך ולנדוד.

אני נווד.