במרחק בין הקירות לדלת
על כסא ישן
עם רגל חורקת
היא נושפת עשן
פתאום ממלמלת
הייתי הולכת מכאן
פנסים חשוכים
מאירים את הדרך
אני אבודה כשקר
וצריך למצוא
פתרונות לעצב
מתחיל להיות מאוחר

היא לא שומעת אותי עכשיו
השפתיים שלה זזות
למילים של סטיבנס
ליזה עצובה

בין צלליות לנר בודד
היא מהבהבת
פרועה כמו חלום
כמו מציאות חיוורת
פתאום היא אומרת
תחליף תקליט
עצוב לי עכשיו
בשביל לשמוע אמת
השקר מספיק בהחלט
פתחים חסומים
קוראים לי ללכת
הייתי שמחה להישאר

היא לא רואה אותי עכשיו
המבט מטפטף דמעות
כמו מכחול של דה וינצ'י
ליזה עצובה