ולפתע עצב,
כובש אותך ואותו.
נותן לך לטעום ממנו
בכמויות קטנות, ולאחר
גדולות יותר,
כמו סיגריות, עוד אחת
ועוד אחת ועוד
אחת, אחרונה ודי,
עוד מנה קטנה של עצב
עוד מנה קטנה של סם
ישר לוריד, ישר לרגש
תן לי, בכדי שאוכל לישון.

(עצב הוא יפה,
עצב הוא נוגה,
עצב הוא מקסים,
היא אמרה.
עצב הוא עצוב, אני אמרתי.
עצב הוא ממכר, אמרה
והתמכרתי.)

והנה שקיעה נוגה.
שקיעת החמה בימה,
שקיעת גופי בכורסא,
שקיעת הנפש בשגרה,
שגרה
של עצב. שגרה
של שקיעה,
שקיעה של שגרה של שקיעה
---

ופעם היינו מרחפים
מדלגים מחוויה לרעותה,
לא נותנים לנפש להיתפס
מתזזים אותה כמו טירון
במחנה צבאי בלי חומות
ובלי תאריך תפוגה.
היינו צופים בזריחה
וחוזרים לדלג,
לרפרף על פני הקיום,

והנה נפלנו לבור,
ושלא מתוך  ריצה,
ראינו את העולם,
והתאהבנו בו, וברחמינו
עליו, ריחמנו והתאהבנו,
והפכנו לחלק ממנו,
אוהבים את העצב,
אוהבים את עצמנו,
יושבים איתו על חוף הים,
וצופים בשקיעה,
שהרי היא שקיעתנו.