הדיר של סבא יחזקאל היה בשבילו משהו מיוחד. הוא היה הוא עצמו.
אני זוכר איך תמיד שבאתי אליו, או שהוא היה מגיע לביקור אצלנו
הוא היה מתחיל לעלות זיכרונות מהדיר הישן שלו. שהעלו קצת ריח
ישן נושן. מתקופת המנדט.
הוא סיפר איך החזירים שהיו לו בדיר היו הכי טובים, גדולים
ויפים ואיך שאלה מהרבנות הגיעו הוא אמר להם שאלה חזירי מחמד
ולא למאכל, והם האמינו לו. "גדיים" הוא קרא להם.
ברוב הפעמים שהיינו באים אליו והיה לי משעמם הוא ישר היה מוביל
אותי לדיר הישן שלו.
הוא התחיל להתמלאות טחב כבר ממזמן אבל סבא תמיד היה מלטף אותו
בעדינות, כמו שהוא ליטף את אחותי הקטנה בפעם הראשונה שהוא ראה
אותה. הוא היה נכנס בשקט ומביט עמוק לתוכו, העיניים שלו היו
נוצצות, משמחה, עצב, אני לא יודע.
ואז בלחישה ובהרגשה של קדושה הוא היה מספר איך בנה אותו בכוחות
עצמו. מסמר אחרי מסמר. קרש אחרי קרש. וסבתא שלי ז"ל הייתה באה,
מביטה ולא מבינה. היא הייתה קוראת לו: "יחזקאל, תפסיק לעבוד
כבר, בוא לאכול. מספיק אין לנו אוכל. עכשיו עוד זה בא עלינו.
אתה והשטויות שלך."
פעם אחת שהייתי אצלו בדירה ראיתי באחת המגירות תמונה אפורה,
שבתוכה מצולם איש צעיר מחזיק חזיר. סבא  אמר לי להניח את זה
במקום, שלא יישבר. שאלתי אותו מי זה בתמונה ומי זה החזיר
שלידו. הוא ענה לי שהתמונה מתחילת עסקי החזירות שלו, והחזיר
הזה היה האהוב עליו. והטוב ביותר שלו. רק חבל שהוא נאכל בידי
תן.

היום, שבאתי לבקר כנראה בפעם האחרונה בדיר של סבא יחזקאל אני
חושב שהרגשתי קצת כמו סבא, נדמה לי שראיתי את הרוח של החזיר
ההוא, וששמעתי את קולות החזירים בשעת האוכל שלהם. ואפילו
כשהסתכלתי על הטחב הוא לא נראה לי דוחה, ואפילו זה העלה בי
זיכרונות ישנים, מתקופת המנדט.

ואז שהבולדוזר יבוא, ויהרוס את הדיר של סבא יחזקאל ז"ל, מסמר
אחרי מסמר, קרש אחרי קרש הוא יהרוס את סבא יחזקאל בעצמו. את
הזיכרונות שלו, את הזיכרונות שלי ממנו.

הדיר של סבא יחזקאל נהרס. סבא יחזקאל...מת.