פודלים שחורים בקרחנה, נובחים אין-קץ ברחוב הצר. לפתע נכנס
לרחוב מלאך קטן, לובש גלימת משי לבנה, מרחף מעט מעל הקרקע. הוא
מחייך חיוך תמים ומשאיר אחריו שובל של אבקה נוצצת, אלוהית.
הפודלים מתחילים לקפוץ לעברו ולנשוף אותו. חתיכות בשר נקרעות
מגופו והוא מתחיל לדמם דם כסוף. לאט לאט כל גופו נקרע לגזרים,
חלקים ממנו עדיין מרחפים בחלל הרחוב.

הוא לוחץ על ה- STOP ומביט לעברה בציפיה. היא מחייכת את החיוך
הגדול והטפשי שלה ואומרת:
-נפלא. פשוט מהמם. איך חשבת על זה?"
-"כידוע, חוויות החיים מובילות אותנו לדימויים מטורפים עם קשר
פסיכוטי למציאות" הוא אומר בחצי חיוך.
-"ומתי אתה צריך להגיש את זה?"
-"בעוד שבועיים. אני רק צריך לשפר קצת את הסאונד ולהכניס
קרדיטים בסוף. אני ממש מרוצה שהחלטתי ללמוד כאן בסוף.אני כל-כך
שמח להיות איתך."
היא מביטה בו, עיניה נוצצות.
-"גם אני שמחה"

אני לוחץ על ה- STOP ומביט לעברה בציפיה. היא מחייכת את החיוך
הגדול והמקסים שלה, ואומרת:
-"פרק לא משהו. מפרק פתיחת עונה של דוסון קריק ציפיתי ליותר.
בכלל, הדוסון הזה מתחיל לעצבן אותי בזמן האחרון."
-"אבל ג'ואי תמיד נשארת ג'ואי." אני אומר, מנסה להחיות את
השיחה.  היא נעמדת, מפנה את הגב, וניגשת לחלון. בחוץ, באופן
בנאלי, יורד גשם דק שמשמיע קולות קצובים בנחיתתו על הזכוכית.
היא נעמדת מולו, צופה בענפי העצים שבחוץ מתנועעים לכאן ולכאן,
מקשיבה לאנשים מתחבאים מהגשם.  אני ניגש אליה מאחור, מניח את
ידיי על מותניה, ומצמיד את פניי לצווארה, את גופי לגופה.  ברקע
מלחשות גחלים מזויפות באח שעובדת על גז- ומשרה חמימות מלאכותית
בבית הענק.  היא לוחשת לי : "אין צורך..."
אני משאיר את עצמי צמוד אליה עוד כמה שניות ואז מנתק לאט לאט,
משאיר הבל פה חם על עורפה.
כבר כמה ימים היא פחות שמחה לראות אותי, מנסה להמנע ממגע. משהו
בעיניים שלה- שפעם היו בוהקות מאושר- דהה. ואולי זה רק הגשם
האינסופי שגורם לי לחשוב כך. כבר מספר יממות הוא לא מפסיק
לרדת, ממלא עד אפס מקום כל שלולית אפשרית, משרה אווירה עגמומית
על כל מי שנקרה בדרכי.
-"אולי כדאי שתלך, אתה צריך לקום מחר מוקדם לצבא." היא אומרת
ושותקת.

גם את צריכה לקום באותה שעה. אפילו לפניי. פעם זה לא שינה
לך.
-"אולי באמת כדאי."


נשיקה קלה על הלחי, ואני יוצא מהבית שלך, נכנס לרחובות היישוב,
או איך שאני מעדיף לקרוא לו- בועה. קבוצת בתים מפוארים,
מאובזרים במפרט הטכני העשיר ביותר. קבוצת תושבים עם רקע משותף,
שנסגרים בתוך עצמם. בועה בה אין חתולים משוטטים כי הרכב של
המועצה בא ולוקח אותם למקום טוב יותר.  ואני מנסה לנפץ את
הבועה שלך, ואולי להכניסך לשלי.  בדרך אל המכונית, בין
הזרזיפים הדקים של הגשם, אני רואה אותך, עדיין עומדת ליד
החלון, צופה החוצה דרך עיני התכלת שלך, שבימים עברו- כשבהקו
מאושר, הסבו גם לי את האושר הכי גדול על פני האדמה.
וכעת- כשאני שם לב לדמעה קטנה בזמן שאת נפרדת ממני, אני האדם
העצוב בעולם. אני קד קידה מלכותית, מקווה שעליי את מסתכלת ,
וממשיך למכונית החונה. יהיה מה שיהיה.
אני מועד לאיטי על המדרכה הצרה, מנסה להזכר איפה חניתי. פיז'ו
206 בצבע אדום שטן חולפת לידי במהירות ממוצעת, אבל מספיק מהירה
כדי להשפריץ עליי כמות של מים מהשלולית שעל הכביש. אני נעמד
לשניה, סחוט כולי, מסתכל על המכונית המתרחקת, שבתוכה נהג אדיש
שאפילו לא שם לב לקיומי. בועה.
יופי, עכשיו גם תעזבי אותי וגם אני מכיל כמות מים שמספיקה
להשקות שדה ממוצע.
אני ממשיך לדשדש לעבר המכונית, כשלפתע אני שומע צעדים מאחורי.
אולי זה הנהג שהחליט להתנצל. את רצה לעברי, נעולה בנעלי בית
צמריריות, שבטוח יהרסו מהמים שבשלולית, בוכה.
אני מחכה שתגיעי עד אליי, ומחבק אותך חזק. את נתלית על כתפיי,
לוחשת לאוזני: " אף פעם אל תעזוב אותי, אתה שומע"
אני מהנהן, ומפנה את מבטי היישר אל העיניים התכולות ביותר
שראיתי- ולמרות אדמומיות הבכי, אני מזהה את בוהק האושר מאחור.
אנחנו מתנשקים, ובאופן בנאלי, הגשם מתחזק ומרטיב אותנו עד עמקי
נשמתנו, זורם על שערך הצהוב, נוטף על גופייתך הלבנה.
ולנו לא אכפת. באמצע הרחוב, בשיא הגשם, אנחנו מחזיקים אחד את
השנייה, ולעולם לא נפרד.

הוא סוגר את הפנקס הקטן, ומחזיר את העט לכיס המדים. רק עוד
שלוש שעות לשמור. והיא לעולם לא תהיה שלו.