נשימה, רקיעה, עוד מליון פעולות בשנייה
היא יושבת, נוזלת לאט על הספה,
מרכינה את ראשה ולא בטוחה בעצמה.
העיניים נעצמות, אין לה מושג מה היא עושה כאן,
העיניים נפקחות, וכל מה שהיא רואה מולה
זה הוא.
הוא מושיט ונוגע, מלטף את פניה בעדינות שברירית. טוב לה.
וכך זה נמשך עד השעות הקטנות של הלילה,
כל הספקות שהיו בה התפוגגו לתוך מערבולת של מבטים,
שניהם כל כך אמיצים.
מבט מושפל. היא הייתה הראשונה.
נשאלת אם הכל בסדר, מה עובר לה בראש,
לאן היא נעלמה?
פניה מתעקמות, היא מתחילה לרעוד.
רע לה.
הוא מרגיש חסר אונים, כל כך מפוזר.
לזה הוא לא היה מוכן.
הוא לוקח את ידיה ועוטף אותן חזק חזק,
מעביר לה חום.
כל מה שעובר לו בראש זו אשמה, לא מבין והוא נלחץ.
מנסה להראות לה עד כמה הוא אוהב, במשך זמן רב היא נענית
לחיזוריו, והכל בסוף מסתדר.
הידיים נפגשות שוב, השפתיים נצמדות,
כאילו אין מחר
רטוב.