אני מבחינה בכרזה קצת לפני הירידה לקיסריה, מול המונומנט של
חברת חשמל, ונזכרת שראיתי אחת כזו ליד מחלף פולג, ועוד אחת
בטרמפיאדה בחדרה. מאטה קצת, ומחפשת את הבאה בתור בין שלטי
ההכוונה הירוקים עם החיצים הלבנים והכתובות בשלוש שפות. "מוות
לערבים", כתוב בשחור על השלט מול ג'סר א-זרקה. הלאה. בד מתנפנף
מהגשר ועליו כתוב: "ההתנתקות תתפוצץ לנו בפנים". הרוח מקפלת את
קצה האריג, ומתחתיו מתגלה הצהרת אהבה, כחול על גבי בטון: "עומר
ומיכל לנצח". לוחות פוליגל צבעוני השתלטו על עמודי החשמל בואכה
הפנייה לזיכרון: "לחתונה של תמר ואלון", "יום כיף אוגד..."
ההמשך נעלם מתחת לנייר כתום: "כנס התעוררות. אמנון יצחק".
ובתוך כל הברברת הנה היא שוב, הכרזה שלי, מחבקת תמרור.
ומה יש בה שהצית את דמיוני, כלום כמעט: דף לבן ועליו שלוש
מילים כתובות באדום: "מסיבה - פרטים בקרוב". כובע ליצן מתמר
בשובבות מעל ה'מ', מסתיר את צידה הימני העליון.
אני טווה בדמיוני סיפור על מסיבת-נושא, כשהנושא הוא - פרטים
בקרוב, ואז קשת מתחילה להמות ולהתפתל בתוך כיסא התינוק שלה,
והכל מתפוגג כמו בועת סבון, ונותרת משימה דחופה ומיידית -
אוכל.
קשת ואני נמצאות בסטאטוס של אמא ובת קצת יותר מחודשיים. אני
מכירה היטב את הטוסיק הקטן שאני מחליפה לו חיתול שבע פעמים
ביום, את האגרופים הקטנים שנסגרים סביב אצבעות ידי, ואת
החיוכים שהיא מפיצה לכל עבר. אבל מי היא באמת ומה היא רוצה
ממני אני לא בדיוק יודעת.
היא מתקשרת איתי בעיקר באמצעות בכי או המיות קטנות, ואני מנסה
לפענח האם היא רעבה, רטובה או זקוקה לתשומת לב. כשאני מדברת
אליה היא מגיבה באחת משלוש הדרכים הבאות: חיוכי ענק עם כל
הגוף, צרחות בלתי פוסקות, או שהיא פשוט משתינה עלי.
הגוף שלי מבין את ההמיה. חלב מטפטף משדיי, זולג מחזיית ההנקה
דרומה, לכיוון האזור שפעם היווה את המותניים שלי. אני עוצרת
בשוליים, וחולצת שד למורעבת. היא מתנפלת עלי כמו פליטה בשעת
חלוקת מצרכי מזון. מדריכת לה-לצ'ה שכנעה אותי בחשיבות ההנקה,
חיסון טבעי וכו', ולכן אני מתמידה, אבל מה לעזאזל הנפש צריכה
לעשות בזמן שהגוף מתנקז לשדיים?
בבית אני צופה בטלוויזיה, אך בשולי האוטוסטראדה השעמום משתלט,
ואני מחפשת עניין בכביש. המכוניות חולפות כל כך מהר עד שאני
בקושי מצליחה להבחין בצבען. ממול, בריכות הדגים נוצצות באור
השמש הגוועת. כמה חסידות מתארגנות למנוחת הלילה.
והנה היא שוב, העתק מוקטן של הקודמות: "מסיבה - פרטים בקרוב".
חרקים קטנים ושחורים התנחלו מתחת למילה "מסיבה".
מרחיקה את מבטי לעבר האופק. המודעה משתכפלת עד אינסוף. גדר
ההפרדה מצופה בטפט של מודעות "מסיבה - פרטים בקרוב". החרקים
מופיעים על כל אחת ואחת מהן, נקודות הולכות וקטנות.
מחדדת את המבט והחרקים הופכים לאותיות: ו ר ד ש א ל ת א ל
.
שביבים מתחברים בראשי כמו סרט שמוקרן לאחור. ורד שאלתיאל. השם
מפעיל פעמון, שמצלצל ומהדהד בראשי, מנגן "ו-רד ש-אל-תי-אל"
באלפי הרמוניות מוכרות עם ריח של ים וטעם של תירס חם, עוטף
אותי בדביקות של קרטיב נוזל, מרגיש כל כך ביתי, ומוכר, וקרוב,
שכמעט אפשר לגעת בו.
בתום ההנקה אני יוצאת לחלץ עצמות. בספונטאניות רגעית, שמשתלבת
להפליא עם הפוגה במכוניות הדוהרות צפונה, רצה כל עוד רוחי בי
לצידו השני של הכביש, תולשת אחד מן הפתקים, וחוצה את הכביש
בחזרה. הצפצוף מגיע כשאני כבר בגבי לכביש, דלת הג'יפ פתוחה כדי
חריץ. אני ממהרת להתיישב במושב הנהג, בעוד הצליל מתגבה. משאית
חולפת לצידי במהירות מטלטלת. הקול ממשיך להדהד בראשי עוד
קילומטרים רבים. גם אחרי שהנשימה נרגעת האדרנלין עדיין סוער
בדמי, ומצב רוחי מתנדנד בין שמחת הניצחון לבין האימה של
מה-היה-יכול-לקרות-אם.
בדל הנייר נח על ברכיי. מדי פעם מגניבה בו מבט, לוודא שקראתי
נכון. ורד שאלתיאל. ורד שאלתיאל.
קשת נרדמת ליד מחלף הקריות. בשדרות גושן יש פקק, כרגיל. בהחלטה
של רגע אני פונה ימינה במזרקה, במקום להמשיך ישר.
הפילודנדרון הצמיח עוד עלה מאז שהייתי שם בפעם האחרונה. הוא
מקופל כמו עובר, משובלל בתוך עצמו.
הדלת לא נעולה. בשעות האלה הם בדרך כלל יושבים בסלון, וצופים
בחדשות. אין הפתעות מהכיוון הזה.
אבי יושב על הספה של השלוש, אמי על זו של השתיים. רווח של מושב
אחד מאבי יושב פלטי. רגל על רגל, ספל קפה בידו. לעזאזל.
אמי קופצת ממקומה בבהלה.
"שרון ... את ...", ידיה נוגעות בשיער, ממוללות את המחרוזת שעל
צווארה, מותחות את החולצה, מחליקות את החצאית.
אני מרגיעה את הידיים העצבניות, ומחנה את קשת, כולל הכסא ותיק
הבד בזרועותיה.
"שרון!", פלטי אומר בדרמטיות יתר, ומתרומם מהספה, "איזה חוסר
אחריות! כולנו יושבים פה ודואגים! נעלמת בלי להגיד כלום לאף
אחד! לא השארת פתק! הנייד שלך סגור! "
אני מתעלמת. הולכת למטבח, ומוזגת לעצמי כוס מים. הגוף שלי
מיובש מההנקה.
המונולוג של פלטי דועך. התקפי הדרמה שלו לא יכולים להתקיים בלי
קהל אוהד.
"אמא, את זוכרת מישהי בשם ורד שאלתיאל?", משתדלת לא להביט על
פלטי כשאני אומרת את שמה. בזווית העין קולטת אותו משתנק.
היא מעווה את פניה, מגלגלת עיניים לתקרה: "רגע, תני לי להיזכר
..."
אין לי רגע. השם בועט לי בקרביים, וצורב בשפתיים כמו פצע לפני
בקיעתו.
מדלגת במדרגות שתיים שתיים, ממהרת לחדר הישן שלי. ארגז המזכרות
מונח בארון באותו מקום בו השארתי אותו. אלבומי תמונות, ספרי
זיכרונות, פתקאות ומכתבים גדושים בו בערבוביה. ספר המחזור
המצהיב של בית הספר "אחדות" מונח בתחתית הערימה.
צונחת על השטיח, ומדפדפת במהירות עד לדפים של כיתה ח'3. ורד
שאלתיאל מורכבת מתמונת פספורט בשחור-לבן וגוף מצויר של ילד
חשבון. היד של ורד - קו שחור דקיק נפגשת ביד נוספת, עוד קו
שחור דקיק, שמתחבר לגוף ועליו מודבק צילום של ראש מלא בכל כך
הרבה שיער עד שאי אפשר לראות את העיניים. הראש שלי.
"תאומות סיאמיות" כתוב מתחת לפוטומונטז' שלנו, "צריך ניתוח כדי
להפריד ביניהן".
הניתוח התרחש שנה מאוחר יותר בחופש הגדול שבין כיתה ט' ל-י',
כשכבר למדנו באורט. משפחת שאלתיאל עברה לגור ברמת גן. הקשר בין
ורד לביני נסחב באינטנסיביות הולכת ופוחתת עד שנקטע לגמרי.
אני נסחפת לתוך ענן נוסטלגיה מריר-מתוק. היינו חברות כל כך
טובות.
פלטי נכנס לחדר. קשת מייבבת על כתפו האחת, תיק התינוקות תלוי
על השנייה. השילוב של בגדי העבודה שלו: מכנסי בד כהים, חולצה
לבנה מכופתרת, ועניבה בצבע המכנסיים, עם התינוקת שעל כתפו
הופכת אותו לחיקוי של אבא בסיטקום אמריקאי.
"מה קורה איתך?", שואל בשקט.
קשת איננה בשלה מספיק בשביל לשמש קהל, כך שאין צורך בדרמה.
"סתם. לא אוהבת ימי הולדת". אני מוחה את האף בגב כף היד.
הוא שולף משהו מהכיס. אני מצפה לטישיו או ממחטה לחה, אבל הוא
שם בידי קופסה קטנה וריבועית, בעלת מגע קטיפה.
"הא?", מרימה את עיני בתמיהה. הוא מחייך.
"מזל טוב" לוחש, ומתכופף לשבת לצידי. "מתנה מקשת".
בתוך הקופסה מונחת טבעת זהובה משובצת ביהלום ענק.
"תודה", משליכה את הקופסה כלאחר יד לתוך תיק הבד של קשת. אם
התפלא מהאגביות שבה קיבלתי את מנחתו הצליח להסתיר זאת היטב.
"אז איפה היית?", הוא מניח את קשת בחיקי.
"סתם. הסתובבתי בתל אביב. הייתי משועממת".
"ברור", הוא משתהה לרגע, מניח לציניות שבקולו לחלחל. אני לא
בולעת את הפיתיון, והוא ממשיך: "דאגתי לך. חשבתי שנחגוג, בכל
זאת שלושים וחמש ...".
הוא כורך את זרועו סביב כתפי. אנחנו יושבים על השטיח, נשענים
על מיטת הנוער שלי, שני הורים וילדה.
ספר המחזור פתוח מולי, ואני בוהה בפרצוף שהיה לי לפני עשרים
ואחת שנים. כמה תמימה הייתי.
אילו רק הייתי יכולה לחזור אחורה, ולהזהיר את עצמי מפני
הטעויות שאני עומדת לעשות.
"היום את יותר יפה", פלטי עוקב אחרי מבטי, ומנסה לעודד אותי
בדרך היחידה שהוא מכיר.
"אתה זוכר את ורד?", מצביעה על דמותה בספר. אצבעי רועדת.
הוא מקמט את מצחו, "ורד?"
התגובה שלו פועלת כמו קסם על כיס הדמעות שלי. הוא לא מבין,
ומנסה להרגיע אותי. חסר אונים שכמותו.
מחשבה מבזיקה - אולי זאת לא אותה הורד? הדמעות מפנות מקום
לפעלתנות. פלטי מביט בי נפעם.
דגנית יעקובי הייתה היו"ר של מועצת התלמידים בערך מכיתה א',
היא יודעת הכל על כולם. מספר הטלפון שלה כתוב כמובן בספר
המחזור. אני מוסיפה שמונה לפני המספר, ומחייגת.
במשך שלושה צלצולים מתפללת שהוריה לא עברו דירה. אלישבע יעקובי
עונה ברביעי. אנחנו מחליפות את המילים השגורות, מה שלום
ההורים, ואיזה יופי באמת מזל טוב. כעבור דקה מספר הטלפון
העכשווי של דגנית נמצא בידי. היא עונה מיד.
"אנסה לברר", אומרת, ומתקשרת לנועם, אחיו של אחד האקסים שלה.
לפני כמה שנים הוא מסר לה ד"ש מורד. נועם מתקשר לעמית שיצא עם
ורד בזמן ששלושתם למדו ביחד באיזה קורס, עמית מתקשר לאברי,
המדריך של הקורס, אברי מתקשר לורד, ואחר כך חוזר לעמית, שחוזר
לנועם, שחוזר לדגנית שחוזרת אלי. סדרה טלפונית מתכנסת.
פעם שמעתי שאפשר לקשר בין כל זוג אנשים באמצעות שישה אנשים
אחרים. ביני לבין ורד מחברים ארבעה.
"כן", דגנית אומרת לי בטלפון חצי שעה מאוחר יותר, "זאת אותה
ורד שאלתיאל, התאומה הסיאמית שלך מבית ספר יסודי. והיא עושה
מסיבה. פרטים בקרוב".
הבחורה שפותחת את הדלת גבוהה ורזה, היא לובשת טריקו ענקית מעל
טייטס מהוה. שער ג'ינג'י נוזל בתלתלים נינוחים סביב פניה. אין
לה טיפת איפור על הפנים. היא נראית נפלא. אני שונאת אותה.
"ורד?" שואלת בהיסוס.
"אני נראית לך כמו ורד?"
"יותר כמו כריזנטמה", מושכת בכתפיי, "אבל גינון זה לא הצד החזק
שלי".
היא פולטת: "חה" קצר, ומרצינה, לא בטוחה שזו הייתה בדיחה.
אנחנו שבויות בתוך אי הנוחות. אני מקללת את הסרקזם שלי,
ומסתבכת בהסבר הקשר שלי לורד, שוכחת להזכיר שהתקשרתי לפני כמה
דקות מהדרך. היא מביטה בי במבט מבולבל, ואני מרימה את כסא
התינוק, וממשיכה לגמגם ולמעוד. ואז ורד מתקרבת לדלת. בהתחלה
רק צל כהה בשולי שדה הראייה, וכעבור שנייה פניה המוכרות
מחייכות אלי. היא נראית אותו הדבר. אותם מאה ארבעים ושמונה
סנטימטרים, אותו משקל רבע עוף. אותן תחתיות בקבוקים חוצצות בין
עיניה לבין שאר העולם. רק השיער שלה הפך מחום בהיר לשחור כהה.
"יואו שרון, אני לא מאמינה", היא מניחה את כפות ידיה על פיה,
ועיניה מחייכות מאחורי הזגוגיות. אנחנו עומדות ובוהות זו בזו
כמו צמד פריחות שכרטיס האשראי שלהן נבלע בכספומט, ומיד עוברות
לחלק ב' במסע ההופעות, "אני פריחה". שתינו מקפצות וצווחות בו
זמנית.
"אני לא מאמינה", היא אומרת שוב, ובפעם הזו רוכנת לצידה של
הג'ינג'ית, שהוציאה ממני בכוח את כסאה של קשת. ורד ממצמצת
בשפתיה, וקשת מחייכת אליה חיוך מושלם. "חיוך של דוגמנית",
אומרת הג'ינג'ית - שמציגה את עצמה בתור נעמה, השותפה של ורד,
"ובדוגמנות אני מבינה", היא מניחה יד אחת על המותן, ומעפעפת
בהגזמה.
ורד מבצעת רצף של תנועות בו זמנית - נענוע קטן של הראש, גלגול
עיניים, והרמת כתפיים. מחווה אוניברסאלית שמשמעותה אי שביעות
רצון, ומלווה תמיד במבט מצטדד לעבר צד ב' כדי לבדוק האם הוא
מסכים עם צד א' בנוגע להתנהגותו של צד ג'.
"דגנית יעקובי", היא אומרת ומעקמת את אפה.
"דגנית יעקובי, בן-הלוי, משה, כספי", אני מתקנת, ושוב אנחנו
פורצות באותן צווחות כמו קודם.
"שלוש פעמים", ורד אומרת, ונחנקת מרוב צחוק, "שלוש פעמים!"
"לא סופי".
אחווה אינסטנט נוצרת כשצד א' וצד ב' מאחדים כוחות נגד צד ג'.
דגנית יעקובי היא צד ג' קלאסי.
"תגידי, היא עוד גרה בקריה?", ורד מצליחה לפלוט בין
ההשתנקויות.
"ברור, היא השקיעה שנים בליקוקים, נראה לך שאחרי זה היא תעבור
לעיר אחרת?"
"תני לי לנחש.... היא חברת מרכז הליכוד? לא, היא בטח בעירייה,
סגן ראש העיר או משהו".
"מורה", אני אומרת ביבושת, ולא יכולה להחזיק יותר את הארשת
המעושה. הצחוק משתחרר בין ההברות: "היא... נציגת... מחוז...
הצפון... בהסתדרות... המורים", שרירי הצחוק שלי כואבים עמוק
בבטן. הם חלשים מחוסר פעילות.
נעמה ממלמלת משהו על קטשינג אפ, ומשאירה אותנו לבד.
"עשרים שנה, הא?", ורד אומרת, ואני מהנהנת בהסכמה: "מדהים איך
שהזמן רץ".
"ספרי לי הכל. מה את עושה?, עם מי את עוד בקשר?, איך קוראים
לבת שלך?"
קשת מתכרבלת בזרועותיה. שתיהן נראות כל כך שלוות. המראה מטריד
אותי.
"קוראים לה קשת".
ורד מתחילה לשיר -
"אי שם מעבר לקשת בענן
נמצאת ארץ גן עדן, כמו בסיפור ישן".
קשת מחייכת אליה את חיוך הדוגמנית.
"כמה שאת יפה! כן את יפהפייה!", פניה של ורד מביעות הקסמות
טוטאלית, וקשת נענית לטון הדיבור, ולפנים המתפעלות בעוד אחד
מחיוכי הענק שלה. באינטימיות שנוצרת בין שתיהן אפשר לטעות
ולחשוב שהיא האימא. כבר לא בא לי לצחוק. החיוך של קשת מתחלף
בפיהוק רחב. היא מראה לעולם חניכיים ורודות שלא ידעו טעמה של
דלקת.
"היא עייפה", אני שולפת אותה בגסות מתוך זרועותיה של ורד,
וחולצת לה שד. הוכחת בעלות ברורה.
משהו מתקלקל. משתי חברות ותינוקת אנחנו הופכות לאי שוויון. צד
ב' התחבר לצד ג' וצד א' נשאר בצד.
ורד ממלמלת משהו על קפה, ונעלמת בקצה המסדרון. היא חוזרת אחרי
זמן רב עם שני ספלים מהבילים. קשת כבר ישנה. איזון שביר משתרר
במרחב שבין שתינו.
"אז את עושה מסיבה?", אני מתבוננת אליה מעבר לשפת הספל.
במשך שבועיים התהלכתי עם הכרזה בתוך כיס המכנסיים. כמה פעמים
ביום שלפתי אותה בזהירות ממקום מחבואה, יישרתי את קמטיה,
החלקתי את הפינות הקרועות, והקראתי לעצמי בקול את: "מסיבה -
פרטים בקרוב". השילוב של שלושת המילים עם שמה של ורד הכיל
בחובו סוג של הבטחה עלומה, רמז לחיי נהנתנות חסרי דאגות. עבור
ילדה-טובה-קריית-מוצקין כמותי הכרזה סימלה את תל אביב - חיי
לילה סוערים, ושלל סלבריטאים זוהרים. חיים שייחלתי אליהם,
ופחדתי מהם כאחד.
"נגיע לזה", ורד אומרת: "אבל קודם, ספרי לי מה את עושה".
אנחנו גולשות לשיחה אסוציאטיבית שמתחילה בעבודה -
"מה אני עושה? אמא! ואת?"
"תקציבאית במשרד פרסום"
מתגלגלת לאוניברסיטה -
"תואר ראשון בתקשורת, ועוד כמה קורסים של יחסי ציבור ותדמית"
"למדתי כלכלה באוניברסיטת חיפה. התחלתי תואר שני במנהל עסקים
אבל בדיוק פגשתי מישהו ולא יכולתי גם ללמוד גם לעבוד וגם לנהל
מערכת יחסים, אז הפסקתי אחרי שני סמסטרים"
ממשיכה בזוגיות -
"והוא אבא של קשת?"
"לא, למרות שתכננו להתחתן, אבל בסוף זה לא יצא, ומה איתך?"
"אני? עוד לא מצאתי את האחד"
משם לרכילות -
"שלוש פעמים הא?"
"חרוצה דגניתי שלנו"
ואיך אפשר בלי כמה מילים על המשקל -
"העליתי עשרים וחמש קילו בהריון"
"אבל הורדת את הכל, לא? את נראית מצוין"
"מה פתאום! אני פרה"
"את פרה? תראי אותי"
"תפסיקי, את אנורקטית לגמרי"
חוזרת לזוגיות -
"אז מתי התחתנת?"
"לפני שנתיים וחצי"
וללימודים -
"דווקא לקחתי פעם קורס ששיך ללימודי מגדר ו..."
וכך השיחה מתפתלת בין חייה לחיי, בין עבר להווה, בין מוכר
לחדש, כשאנחנו מקפידות לא לחפור יותר מדי עמוק, רק לגרד את פני
השטח, כמו צמד מתאבקים שבוחנים את כוחו של היריב. שיר הנושא
של: "הקוסם מארץ עוץ" מתנגן לו פתאום, וקוטע את רצף השיחה.
אני: הלו
פלטי: איפה את? אני מת מדאגה!
אני: אצל ורד. סיפרתי לך שאני מתכננת לנסוע אליה.
פלטי: את בתל אביב? באמת, שרון! לא השארת פתק! לא אמרת כלום!
אני: טוב, טוב, אני מצטערת. חשבתי שאחזור הביתה יותר מוקדם אבל
ורד ואני התחלנו לדבר ו... (בשלב הזה מרימה עיניים לורד, היא
מחייכת אלי חיוך מהוסס)
פלטי: שותק. אני: טוב, אז ביי.
פלטי: מתי את חוזרת?
אני: לא יודעת.
ורד (בלחש): את יכולה להשאר לישון אצלי.
אני: אולי אני נשארת לישון אצל ורד, עוד לא החלטתי.
פלטי: שותק. אני: טוב אז ביי.
ורד לא אומרת כלום כשאני מנתקת. הפנים שלה הן סימן שאלה גדול.
השיחה נרקמת מחדש, אבל נפרמת אחרי שני משפטים. אנחנו מפלרטטות
סביב נושאים ניטרליים. החברות החדשה-ישנה שלנו לא יציבה מספיק
בשביל להכיל את הכביסה המלוכלכת. אנחנו בוחרות להציג רק את
התכונות השליליות שיכולות להיחשב חמודות.
"תגידי", ורד אומרת כשהשיחה שוב גוועת, "את זוכרת את השכן שלך?
זה שהיה מאוהב בי?"
אני מנסה להזהיר אותה במבטי.
"נו, לא יכול להיות שאת לא זוכרת. חנון. ממושקף. למד שכבה או
שתיים מעלינו. את זוכרת איך הוא היה רודף אחרי ברחוב ונותן לי
שוקולדים, פרחים, מכתבי אהבה..."
המבט שלי רושף גיצים, אבל ורד נסחפת הלאה.
"את זוכרת איך היינו מתעללות בו?", העיניים שלה זגוגיות,
"זרקנו עליו שקיות מים, דחפנו לו כל מיני לכלוכים לתיבת
הדואר".
לפעמים אני מצטערת שאין בנמצא מכונת זמן. לא הייתי רוצה לשנות
את ההיסטוריה יותר מדי. רק בדברים הקטנים, בשוליים. למחוק את
הפרק בו שתי ילדות בחרו להן קורבן, ומיררו לו את החיים, סתם
בגלל שאחת מהן מצאה חן בעיניו, והשנייה קינאה.
"בוא'נה היינו רעות. חבל על הזמן", היא אומרת, ואני מאשרת
בהנהון: "ספרי לי על זה". הקול שלי נשמע לי כאילו פי מלא חצץ.
שנים התהלכתי עם רגשות אשמה עד שמצאתי את הדרך האולטימטיבית
להיפטר מהם.
"היה לו איזה שם מוזר כזה ... ירחמיאל ..."
"פלטיאל", אני עונה ביבושת, "פלטי".
"מעניין מה הוא עושה היום. יש לך מושג?"
"הוא בהייטק. די מצליח, למען האמת, מכר את החברה שלו
למיקרוסופט לפני כמה שנים, ועשה כמה מיליונים".
מבטה מתמקד. אני מכירה את המבט הזה. ראיתי אותו עשרות פעמים,
גם במראה.
"תגידי, הוא נשוי?"
"כן". הפסקה קצרה. אני רואה את האכזבה על פניה, וצר לי לומר את
המילה הבאה - "לי".
בחלומי אני מנסה להגיע הביתה, אבל במקום דלת הכניסה ניצב קיר.
כדי להיכנס פנימה צריך לטפס על הקיר עד לצוהר קטן שקבוע ליד
התקרה.
ורד מטפסת על הקיר, נאחזה בזיזים בולטים, ומניפה את עצמה מעלה
עד לדלת הגבוהה. אני עוקבת אחר תנועותיה בקפדנות, וכשהיא נעלמת
בפתח אני מנסה ללכת בעקבותיה. באמצע הדרך אני נתקעת. הרגליים
בפישוק רחב כל אחת על זיז, הציפורניים חורצות בטיח. הצילו אני
צועקת, וצונחת בחזרה למטה.
פלטי מביט אלי דרך הצוהר. נו, כמה זמן לוקח לך, הוא צועק. אני
צריכה סולם, צועקת בחזרה.
הוא נעלם בפנים, וחוזר עם סולם מעץ לא מהוקצע. שבבי עץ נתקעים
בכפות ידי כשאני אוחזת בשלב הראשון. מנסה לשלוף אותם בחוסר
הצלחה, וחושבת מה יקרה אם בפעם הבאה לא יהיה מי שיוריד לי
סולם, והאם מעתה והלאה אצטרך להישאר בבית כי אני לא יודעת איך
להשתמש בזיזים.
הנגיעה הרכה שלו מעירה אותי.
"שרון? את ערה?"
הוא מלטף את זרועי, ונצמד אלי מאחור. אני יודעת מה הוא רוצה.
יותר קל להיענות, מאשר להסביר למה אני לא רוצה.
מתחילה להוריד את התחתונים. ליד הברכיים ידיו משיגות את ידי,
והוא ממשיך במקומי, בלהיטות. נשימותיו מהבילות על בטני כשהוא
מנשק את דרכו למעלה. אני מספיקה להפנות את הראש בזמן, ושפתיו
פוגשות את הלחי. ראשו נופל לשקערורית צווארי.
הוא מתרומם לרגע להסיר את תחתוניו. אני מנצלת את ההזדמנות כדי
להתהפך על הבטן. ככה הוא לא ישים לב שאני מזייפת. הוא בודק
אותי. אני יבשה לגמרי. הקרם מונח לא רחוק, והוא חודר לתוכי
מלוחלח למשעי. אני זזה מהר. מדרבנת אותו להגיע לשיא.
גמרת, הוא שואל דקותיים אחר כך, ואני עונה, כן בטח, זה היה
נפלא, וקמה מהר כדי לא ללכלך את המיטה. זרע מבושם זולג על
ירכיי, ואני מדדה לשירותים. כשאני חוזרת למיטה הוא כבר ישן,
מחייך. נראה כמו קשת כשהיא שבעה ונקייה.
אני נותנת לו כמה דקות לשקוע בתרדמה עמוקה לפני שאני מענגת את
עצמי. בדיוק כשאני מתחילה לגמור פניה של ורד מופיעות מולי,
ואחר כך, כשאני שוכבת בעיניים עצומות, ומנסה להתאים את
נשימותיי לאלו הקצובות של פלטי, תוהה מה משמעות החיזיון שהגיח
דווקא ברגע ההוא מכל הרגעים, והאם תת-המודע שלי מנסה לשדר אלי
משהו.
מאחורי עיניים עצומות, אני מטיילת שלושה חודשים אחורה, לפגישה
הראשונה שלנו במסגרת החברות המתחדשת.
"רווקה בת 35", היא אומרת: "בסופו של דבר הכל חוזר לזה. לא
משנה מה המקצוע שלך או מה השגת בחיים, אם את רווקה ובת שלושים
וחמש אז את כישלון".
"לא נכון", אני מתרעמת, אבל בקטנה. קשת צמודה לשד, וזו לא
בדיוק התנוחה המתאימה לניהול שיחת - הפמיניזם לאן אליה ורד
חותרת.
"קל לך להגיד", היא מרירה: "תראי אותך, עם בעל מיליונר
וילדה".
"אז מה - "
"אל תגידי לי אז מה. את לא יודעת מה הולך שם בחוץ. תל אביב זה
לא קריית מוצקין, ופה רווקה בת שלושים וחמש נחשבת סחורה
פגומה".
"אבל לפחות יש לך את החופש שלך, את יכולה לעשות מה שאת רוצה!"
"ולך אין חופש?", הקול שלה לגלגני, "עם הרכב שטח שלך,
הפיליפינית שבאה לנקות שלוש פעמים בשבוע, והמטפלת שבאה לשעתיים
כל בוקר כדי שתוכלי להשלים שעות שינה, יש לך את כל החופש
בעולם!"
"כסף לא קונה אושר", אני צועקת, ונדהמת מעצמי, "לא טוב לי
איתו, בסדר? לא טוב לי איתו!"
"מה לא טוב לך?", גם היא צועקת, "הוא מרביץ לך? הוא מתייחס
אליך לא יפה?"
כמה דקות קודם לכן ורד התנדבה להחליף לקשת, ומצאה את טבעת
היהלום שנשארה בתוך תיק הבד מאז יום ההולדת שלי. היא מנפנפת
בקופסא מול עיני, "תראי איזה מתנות הוא נותן לך, ואת אומרת שלא
טוב לך? שרון, את לא יודעת לזהות מה זה טוב".
פלטי מסתובב על הצד. פניו נמעכות לתוך הכר, פיו פתוח. הזיפים
השחורים-אפורים על הלחי שצמודה לכר נוצצים מלחות. כתם רוק
נקווה על ציפית הסאטן. הוא מעפעף בעיניים עצומות. שפתיו נעות,
בתנועות יניקה קלות. לפתע הוא מחייך חיוך מתוח, וכל גופו נדרך.
אני מסתובבת אליו עם הגב.
"את יודעת מה זה דביוטנט?", ורד שואלת: "מסיבת הצגה לחברה?"
"אז זאת המסיבה שלך?"
"לא בדיוק". עיניה נוצצות. היא מלאת התלהבות. התאריך התחלף
לפני שעה. נעמה באה לברך בלילה טוב לפני שעתיים, הייתי נשארת
לקשקש אבל יש לי צילומים בבוקר, אמרה, וכשסגרה אחריה את דלת
חדרה ורד לחשה לי שעוד חודש מסתיים חוזה השכירות של נעמה, והיא
מתלבטת אם לחדש אותו. זאת הדירה שלי, ואני יכולה להרשות לעצמי
לגור לבד, אמרה במבט עצוב, אבל מי רוצה לחזור הביתה לארבעה
קירות.
"את בטח מכירה את הרווק, הרווקה, קחי אותי שרון, וכל הנספחים
שלהם", היא קובעת עובדה, "עכשיו תארי לך שילוב של הרווקה
ומסיבת הצגה לחברה".
אני מתבלבלת. היא נעשית קצרת רוח. "נו באמת, שרון, זה לא כל כך
מסובך. אני עושה לעצמי מסיבת הצגה בחברה, שבה בעצם אני מכריזה
שהגעתי לפרקי ואני מוכנה לנישואין. אני מתכננת שיגיעו רווקים
מתאימים, ומהם אני מתכוונת לבחור קבוצת מיקוד שתמשיך איתי הלאה
לשלב הבא, בתקווה שבסופו של דבר אני אברור מהם את האחד".
"את משוגעת".
"לא, בכלל לא. תקשיבי עד הסוף. מותגים זה שם המשחק. אנשים
אוהבים מותגים. ואם יש משהו שאני טובה בו זה יצירת מותגים. אז
למה לא ליצור מעצמי מותג? אם אני מארגנת מסיבות השקה למעדני
חלב, וגלידות אז אני יכולה לארגן מסיבה גם בשבילי".
היא מתרוממת מהספה, נלהבת. "אבל אני לא רוצה את כל הסלבריטאים
בגרוש שמסתובבים בכל האירועים שלי, נפוחים מהאגו של עצמם. אני
רוצה גברים אמיתיים, מהפרובינציה. כאלו שעוד לא התקלקלו בשוק
הבשר של תל אביב. שמוכנים להתחייב למערכת יחסים. ושיבואו גם
בנות, הבנים לא ירצו לבוא אם יש רק בת אחת." היא נושמת לרגע,
ומוסיפה בטון גבוה, רועדת מרוב התרגשות: "בשנות האלפיים
סינדרלה מארגנת את הנשף, ובוחרת לעצמה את הנסיך".
בכיתה ט' נסענו לטיול לנחל פרצים. הנחל מתחפר בתוך סלע הגיר
הרך של מישור עמיעז, והופך לחול פריך ולבן כשדורכים עליו.
צעדנו בתוך הנחל הנחשי במשך מספר קילומטרים ללא כל מטרה
ותכלית. התבוססנו בתוך החול, מפריחים ענני אבק. גדותיו הלבנות
העפילו לצידינו כחומות בית כלא. וכשסוף סוף ניתנה ההוראה
להאמיר בחזרה אל אדמת המישור, גילינו שאנחנו רחוקים מטרים
ספורים מנקודת ההתחלה.
לפעמים נדמה לי שאני עדיין צועדת בתוך הוואדי. כבולה בתוך חיי
נישואין מעלי אבק, מתבוססת בבוץ הבינוניות הבורגנית.
כשורד מספרת על המסיבה אני חשה תחושת בטן מוזרה. אולי זה חוש
שישי, אולי אינטואיציה נשית, אבל אני יודעת שהמסיבה של ורד היא
חבל הצלה שמישהו שלשל אלי מהשמיים. באמצעותה אצליח לצאת מן
החול הטובעני שאני קוראת לו חיים.
"אפשר לעזור לך?", אני לוחשת, ומחזיקה אצבעות בלב. בבקשה, אני
מתפללת בלי מילים, בבקשה שהיא תגיד כן.
"אז את ורד המפורסמת ... "
אני מקשיבה מעבר לדלת הסגורה של חדר האמבטיה. קולו של פלטי
מעומעם מרחש הבועות ונהם המנוע.
"ורד שאלתיאל, לעונג לי להיפגש איתך סוף סוף..."
אחד המשחקים החביבים על קשת בתקופה הזו היא קוקו. אני מסתירה
את פני מאחורי כפות ידי, או מאחורי מגבת, איפה אמא אני אומרת
לה, וחושפת את פני לקול מצהלותיה - קוקו, הנה אמא.
קוקו פלטי, אני לוחשת לאדים המהבילים מן החריץ שמתחת לדלת, הנה
אני.
החליפה החדשה, זו שורד ואני קנינו לכבוד המסיבה תלויה בגובה
פני. משי פראי בצבע שחור, ורקמה עדינה של צורות א-סימטריות.
בואי נלך לכיכר המדינה, היא אמרה, נמצא לך משהו יפה שיסתיר את
כל מה שצריך להסתיר. לעצמה בחרה שמלת כתפיות אדומה, וסנדלים
שרצועותיהם בצבע הכתפיות ובעקבם נעוץ מסמר דקיק וכסוף בגובה
שניים עשר סנטימטרים.
"תראי איזה רגל יפה הסנדל עושה לי", התלהבה מדמותה במראה, "כמה
זה עולה?", שאלה את הזבנית, ואחר כך השחילה את הקולב המרופד אל
הבד, וארזה את הסנדלים בקופסתם. היא לא הבחינה ששלפתי את כרטיס
האשראי מן הארנק, וסימנתי למוכרת בתנועת יד שאני משלמת על הכל.
"זה יותר מדי יקר", ורד חיבקה אותי, "לפלטי לא אכפת שאת מבזבזת
עלי כספים?"
"עזבי שטויות", בלעתי את התסכול, והקפצתי את קשת שישבה על
מותני עם כל אחת מהמילים - "אנחנו שמחות לעשות דברים בשביל ורד
החברה הכי טובה שלנו". קשת צחקה.
"ועכשיו נלך לקנות בגדים לפשושה הקטנה. מי יודע אולי גם את
תמצאי בן זוג במסיבה שלי" ורד התחנחנה לקשת. "את מביאה אותה"
ורד סובבה את ראשה לכיווני, "את חייבת להביא אותה. היא תהיה
מסמר המסיבה".
המרירות שאפיינה אותה בפגישתנו הראשונה הפכה מהר מאוד לתקווה.
ההכנות למסיבה הטעינו אותה באנרגיות חיוביות. קיוויתי שחלק
מההילה שקרנה ממנה תדבק בי. הסתופפתי בצילה. קשת ואני נשארנו
ללון בחדרה המיותם של נעמה לפחות פעמיים בשבוע, וכמעט בלי
להרגיש חלפו להם ארבעה חודשים.
פלטי לא התעניין, פרט לתלונות פה ושם בנוכחות קהל אוהד לא הראה
שום נכונות לפגוש את מי שהפכה את עצמה לאם השנייה של בתו.
דווקא למסיבה, הוא מתעקש להצטרף, ואני נוסעת מתל אביב לקריית
מוצקין רק כדי לשוב העירה בחברתו.
"to be or not to be..." קולו נשמע צלול יותר, ואני יודעת
שעכשיו הוא מתגלח מול המראה.
"אפשר להיכנס?" מתחמקת ממבטו. סביב מותניו כרוכה מגבת רחבה.
הניחוח החריף מרמז לי שהוא כבר בשלב האפטר שייב, "תסגור את
הדלת כשאתה יוצא". מפנה אליו את גבי ומתחילה להתפשט.
"to die, to sleep, no more ..." הוא ממלמל.
על פי משב הרוח על עורי החשוף אני יכולה לדמיין את תנועות
הידיים המוגזמות.
המקלחת נוסכת בי לאות, ואני נחה מול שולחן האיפור בזמן שפלטי
מטפל בקשת.
"מי לעזאזל המציא את הלחצניות באוברול של התינוקות", הוא מקלל.
מניחה את מברשת האיפור וממהרת לעזור לו. צללית כהה מעל עין
אחת.
"את נראית כמו אישה מוכה", פלטי עומד לצידי ומגחך בזמן שאני
דוחפת את החיתול לתוך האוברול. 6-12 כתוב על התווית. קשת עוד
לא בת שבעה חודשים, וכבר צפוף לה בפנים.
אנחנו משאירים אותה אצל אמי בפעם הראשונה בחייהן. שתיהן
נרגשות. פלטי מוטרד. אחת לרבע שעה הוא מתקשר לברר אם הכל בסדר.
אני עוצמת עיניים, ומנסה להירגע. זאת לא המסיבה שלך, לוחשת
לעצמי, את רק במסייעת. ורד הנחילה לי את מנטרת המסייעת עוד
בשלבים הראשונים של ארגון המסיבה.
"כמו בצבא", היא אמרה: "יש לוחמים, יש מפקדה, ויש מסייעת שעושה
את עבודת ההכנה ומנקה את השטח. תפקיד חשוב". אני עוברת בראש על
עשרות ואולי מאות הטלפונים המסייעים שערכתי בארבעת חודשי
ההכנה. מארגני אירועים, מעצבים, בעלי אולמות, רכילאים במסווה
עיתונאים, תחקירנים של תוכניות טלוויזיה, והשיא - ההופעה
שהצלחתי לארגן לורד בתוכנית הבוקר של ערוץ 2.
קמנו בארבע לפנות בוקר כדי להגיע לאולפן. אחר כך ההמולה של חדר
ההמתנה, הלחץ המלאכותי של אנשים שזזים ממקום למקום במהירות
כאילו העולם עומד להיחרב, והמנחה הבובתית שמקריאה שאלות מתוך
הדף, ומהנהנת ברובוטיות מתוכנתת כשורד מדקלמת את אותן תשובות
שמסרה בראיונות לעיתונות המקומית.
בתוך התיק שלי נחה פיסת עיתון מ"הד הקריות". פן מקומי - אומרת
הכותרת במסגרת, שרון תבור, 35, אשתו של מיליונר ההייטק פלטיאל
תבור...
הבכי מעיר אותי משרעפיי. אנחנו ליד זכרון. פלטי מתקשר לאימי
בפעם המי-יודע-כמה, וקשת מקוטעת ברקע, בוכה.
"אמא", אני משתלטת על השיחה, "צריך להחליף לה".
"חליף לה", עונה ההד של קולי.
שקט משתרר. "הלו", אני אומרת, בטוחה שהשיחה נותקה, ושוב שומעת
את עצמי כפול. מרירות נוטפת מקולי, סמיכה כמו שוקולד מומס
בשמנת.
"כן", קולה המהוסס של אימי בוקע מן הדיבורית, "היא רטובה".
"וואו", פלטי מביט בי להרף עין, ומפנה את מבטו בחזרה אל הכביש,
"נהיית טובה במקצוע", ואחרי שתיקה קצרה מבהיר - "באימהות".
אני לא מבינה למה הוא מתכוון. קשת ליוותה אותי בפעילות
הקדחתנית של הפקת המסיבה. היא פשוט הייתה שם: צמודה לשד, רכובה
על מותן, משתעשעת בצרור מפתחות או בטלפון סלולרי. בכל מקום
התקבלה בחיבה ובצקצוקי לשון. כולם רצו להחזיק אותה, ואני שמחתי
להשתחרר ממטענה. וכאשר נשמע בכייה צלול וברור בתוך בליל הקולות
הרעשני, איכשהו ידעתי בדיוק מה היא צריכה באותו הרגע. לאכול.
לשתות. תשומת לב. והכל נעשה כלאחר יד, תוך כדי תנועה.
המילה אימהות מהדהדת בראשי. מפרקת אותה להברות, אותיות.
משמעויות. אני על סף תובנה כש"יש חגיגה אומרים בעיר מסיבה"
מתפרץ מתוך תיק היד שלי.
ורד בהיסטריה. יש בעיה עם הפרחים. הגיע משלוח של עשרות ורדים
לבנים, והיא צריכה דווקא אדומים, לחלק לרווקים.
"הכל מתפרק", היא בוכה: "איפה את? למה את עוד לא פה?"
שלוש שיחות טלפון נדרשות לי כדי לאתר את מוכרת הפרחים. אני
שולפת אותה מחוג קרמיקה, והיא מבטיחה לטפל בנושא מיידית. אני
לא מספיקה להכניס את הנייד בחזרה לתיק, ושוב החגיגה מתנגנת.
המאפר צועק שהוא חייב תשלום במזומן, ומראש, לפני שהוא מתחיל
לעבוד.
"אבל אין לי פה כסף", ורד מייללת ברקע.
אני מבטיחה לו תשלום כפול, ומוודאת שפנקס השקים נמצא בתיק.
"אני נותנת לך היום צ'ק ביטחון, ומחר על הבוקר נחליף אותו בקש
מאני מזומני". הוא מתרצה.
מסייעת, מדקלמת לעצמי, אני רק במסייעת.
שלט ירוק מודיע שעוד שבע מאות וחמישים מטרים נגיע למחלף ינאי.
אני נושמת עמוק. תרגיעי, אומרת לעצמי בלי קול.
"החברה הזאת שלך, ורד, עושה רושם של נחש לא קטן", פלטי אומר,
והכל מתנפץ.
"החברה הזאת שלך! אני יודעת שאתה עדיין מאוהב בה!", ידיי
רועדות מרוב זעם. שיני משקשקות. אני לא יודעת על מי אני כועסת
אבל החימה משחררת את כל המנעולים. מילים שהיו צפונות במשך זמן
רב מסתננות החוצה ברשעות טהורה, ובמטרה לפגוע: "למה אתה חושב
שהתחתנתי איתך?, אמרתי לך מההתחלה שזה ריבאונד, אתה כל כך לחצת
להתחתן שלא היה לי נעים לאכזב אותך, בעיקר אחרי מה שורד ואני
עשינו לך בילדות".
הוא חותך ימינה, ובולם חזק. חגורת הבטיחות ננעצת בקרביי.
"על מה את מדברת?", אני מכירה אותו מספיק כדי לדעת שהתמיהה
בקולו אמיתית.
כולי נסערת. לא יכולה להישיר אליו את מבטי, וממשיכה להביט
קדימה לעבר החושך שמחוץ לחלון הקדמי. התקף הזעם מתרכך
בשוליים, אבל אני יודעת שזו הפוגה זמנית, הוא רק צובר כוח כדי
להתנחשל שנית.
"מאוהב בוורד? מאיפה את ממציאה את השטויות האלה? בך הייתי
מאוהב, בך שרון. מאז ומעולם. למה את חושבת שהסכמתי להיות
ריבאונד?", הוא מחקה אותי: "לידיעתך! חזרתי מרדמונד רק בגלל
שדגנית יעקובי כתבה לי באימייל שהחתונה שלך ושל רונן התבטלה".
יותר מדי אינפורמציה. אני מוצפת אחרי המשפט הראשון. קולטת פחות
מחצי, וגם זה מזעזע אותי קשות. התדהמה נועצת סיכה בבלון הזעם
המנופח, והוא מדלדל במהירות. הואקום שנוצר מתמלא בתערובת של
רגשות מנוגדים. אני מנסה למקם את חלקי הפאזל בחזרה במקומם. לא,
זה לא יכול להיות.
"אני?", מביטה בו פעורת עיניים.
הוא מניח את ידיו על לחיי.
"שרון, שרון", אומר בחיבה: "את כזאתי תמימה. ומרחפת, אלוהים.
איך לא הבנת?"
ההבעה על פני זהה לזו של מוכרת הפרחים העיוורת מ"אורות הכרך"
כשהיא מבינה מיהו המממן הנדיב שהחזיר לה את ראייתה.
"אבל המכתבים ... השוקולדים ברחוב...", קולי נשמע לי מהוסס,
ומשום מה מזכיר לי חיקוי של איזו בדיחה על בלונדיניות. אני לא
מצליחה למקם בדיוק את התחושה כי פלטי עונה מיד, במרירות: "זה
חטא להיות ביישן? לפי פצצות המים, והעלים היבשים בתיבת הדואר
הבנתי שהתשובה היא לא".
"היא אף פעם לא אמרה לי ...."
אנחנו שותקים. אני מנסה לעכל את גוש המידע. הוא רובץ חסר צורה,
מכביד על הסרעפת. לא להקיא, ולא לבלוע. אני מרגישה כמו בתוך
סיפור מתח, כשגילוי דרמטי משנה לגמרי את העלילה, וחייבת לדפדף
אחורה בחיי כדי למצוא את הרמזים שפספסתי.
אני משחזרת את תחושת הכישלון שאפפה אותי בזמן הפגישה הראשונה
עם פלטי. מספר שבועות קודם לכן חזרתי לגור בבית ההורים בעקבות
פרידה כואבת, שאילצה אותי לערוך חשבון נפש מייסר ולהתמודד עם
כל מה שחלמתי להשיג עד גיל שלושים ושלוש, והקרבתי למען הבטחות
כוזבות לזוגיות מאושרת. ואחר כך, מכבש הלחצים שאמי הפעילה עלי
כדי שאסכים להיפגש עם פלטי, והצעת הנישואים המושקעת שלו, כל כך
מושקעת עד שלא היה לי נעים לסרב לה. פתאום החיים המשותפים שלי
ושלי פלטי מוארים באור שונה לגמרי. הוידוי שלו מחמיא לי, ומצד
שני משחרר אותי. החלומות הלא-מוגשמים שוב מרימים ראש, ומזכירים
לי על מה ויתרתי.
למשך זמן מה הרעש היחידי שמפר את הדממה הוא רחשי הנשימה שלי,
שלו. ואז שרית חדד שוב זועקת. באינסטינקט אני לוחצת על הכפתור.
קולה מתפרץ עוד לפני ההלו, ואני מנתקת.
זה לא מספיק.
לוחצת על כפתור הכיבוי.
גם זה לא מספק אותי.
לרגע אני מהרהרת בנקמה, ומיד סולחת אבל בכל זאת פותחת את החלון
ומשליכה את הנייד.
אני חשה משוחררת כמו שלא הייתי אף פעם. הוא מביט בי, מחכה.
"בוא ניסע הביתה", אומרת לו. הוא מניע את הרכב בצייתנות, ומנצל
את מחלף ינאי לפניית פרסה.
האוטוסטראדה זוהרת מאורות מכוניות חולפות. רוח נושבת דרך
החלון. הכל פתוח.
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.