אני נחה על אבן השפה שבכניסה לחצר. כבר שעתיים שאני יושבת שם,
מחפשת את הכוח להיכנס ולומר שלום. אני מתבוננת בבית, בעשבים
השוטים שגדלו פרא, באבק החולי שמכסה את שביל האבנים לחניה
הרחבה. אני נזכרת בשושנים היפות שאבא ואני טיפחנו, במרדפים אחר
החפרפרת כשניסינו לגרום לה לברוח לדשא של השכן, בעץ האלון
הגדול שגדל לו במרכז הדשא, בנדנדה שצבענו בכל עונה בגוון אחר.
החצר יתומה עכשיו מכל אלה; רוח שרבית מתנועעת לה בין השיחים
הפראיים, קיפוד צנום מהלך לו באיטיות על החול החם, מתעלם
מהנביחות הצרודות של הכלבים הזקנים. אני מתקדמת לעבר שביל
הגישה, צועדת בעדינות על גבי המרצפות הסדוקות. שקיות זבל
קרועות נחות לצד הדלת, מקרר ישן ובו שק עם מזון כלבים עומד בצד
המרפסת, מחליד לאיטו. ערמות של עיתונים ישנים, בקבוקי מים
מינרליים ריקים וקופסאות קרטון מהמכולת זרוקים בתפזורת מסביב
לי. אני פותחת את הדלת שמעולם לא טרחו לנעול, חושבת לעצמי, שזה
נחמד שמשהו אחד נותר כשהיה. ריח של אוויר דחוס צורב את נחיריי;
אני מתרגלת לאיטי לחושך שאופף את פינת האוכל, פותחת בזריזות את
החלון בניסיון עקר לאוורר את האבק שדבק בריהוט המרופט. כבר
הרבה זמן שלא נכנסתי לבית הזה. כורסת הטלוויזיה של אבא הפכה
למחסן של עיתוני הבוקר, שניים כאלה בכל יום מצטברים להרבה מאוד
בסוף החודש. יש כאן ערמה של כמה חודשים ויותר.

"ככה אני לא חושבת לעצמי למה הוא כבר לא יושב לראות טלוויזיה",
אימא נהגה לומר כדי לתרץ את הפיכת הכורסא למאגר של נייר
מודפס.
"לאבא לא היה מקום על הכורסא הרבה לפני שהוא מת", נהגתי לענות
חזרה.
"זה בגלל שהוא לא הסכים לבנות לי ארונית לכל המתכונים שאני
מוציאה מהמוספים."
"את מעולם לא הוצאת מתכונים מהעיתון, על מה את מדברת?"
"זה בגלל שאני לא מספיקה לקרוא בהם", היא הייתה מוסיפה בכעס
הרומז לי לעבור לנושא הבא.

אני ניגשת לחדר השינה, נאבקת בדלת שבקושי נפתחת מעומס הבגדים
שנתלו עליה. אימא ישנה. נשימותיה כל-כך שקטות, שלרגע אני
מצטמררת מהמחשבה שאולי הריח ששקע לו בבית הוא ריח המוות.

"זה ריח הסיגריות של אבא שלך", אימא שלי ניסתה תמיד להקניט,
"את הכל הוא לקח איתו לגן עדן, רק את ריח הסיגריות הוא השאיר
לי כאן למזכרת."
"את שוכחת שהוא השאיר לך אותי", ניסיתי תמיד להוסיף, כדי לעודד
את רוחה ללא הצלחה.

אני מעירה אותה בעדינות, מלטפת את עורה החיוור. היא פוקחת את
עיניה, מחייכת קלות;
"מתי הגעת?"
"עכשיו", אני משקרת מבלי להניד עפעף.
"תחממי לך משהו מהמקרר, הכנתי גבץ', כמו שאת אוהבת", היא
מוסיפה תוך כדי נמנום.
"בדיוק סיימתי לאכול צהרים, אני לא רעבה", שוב אני משקרת
והולכת למטבח. לפני שאני מתיישבת אני מנקה עם מגבת את החול
שהצטבר על כיסא העץ,
"אני מבינה שכיסאות הם בשביל כלבים בבית הזה", אני צועקת לעברה
בציניות.
"שומי, אני זקנה מדי בשביל לחנך מישהו, חוץ מזה אלו הכלבים
שלך", היא מוסיפה בחיוך תוך שהיא מתיישבת מולי.
אני מתבוננת בה בשתיקה כשהיא מסדרת באיטיות את הערכה לבדיקת
הסוכר, המזרק, כוס המים והכדורים. פעם האינסולין היה מגיע בתוך
בקבוק זכוכית שקוף ולמזרק הייתה מחט ארוכה. היום הכל בא
באריזות פלסטיק חד-פעמי. המזרק נראה כמו עט כדורי והאינסולין
מגיע כקפסולה קטנה שמתיישבת בטבעיות בתוך תא המילוי.  
"אימא, אולי נביא לכאן עוזרת בית, שתנקה לך את כל הטינופת,
תפנה את כל הדברים של אבא".
"תשתקי", היא שואגת עליי בפתאומיות, "תפסיקו כולכם לנהל לי את
החיים, זה הבית שלי ואני אעשה בו מה שאני רוצה, את שומעת?!",
היא גוערת בי בעיניים בוערות מכעס, אולי מעצב.
"אבל אני רק מנסה לעזור, קצת קשה לחיות בבית שנראה כך",
אמרתי.
אימא התבוננה בי במבט עייף,
"שומי קטנה שלי, גם אני לא נהנית מהמראה של הבית אבל תביני,
אני צריכה את העיתונים שלי, את הספרים שלי, את הטלוויזיה. חוץ
מזה, ככה אני מרגישה כאילו אבא עוד כאן, כאילו הוא לא עזב
מעולם".
אני משתתקת ומתבוננת בכאוס שנשאר אחריו. אם היה שומע אותה
עכשיו מתגעגעת אולי היה מצליח לשרוד עוד כמה שנים. אני מסתובבת
מעט ברחבי הבית, מחטטת בארגזים הישנים שלי. אימא לא חיכתה הרבה
כדי להפוך את החדר שלי לשלה. אפילו את הקירות היא מילאה בעצב
שלה, בספרים שלה, בנתיב הבריחה שלה מהזקנה.
אני מוצאת קלסרים ישנים שלי מתקופת התיכון מסודרים לפי נושאי
הלימוד, עם מדבקות שאבא נהג להכין לי בכתב ידו הציורי. אני
חושבת לעצמי, שהמקום היחיד בבית שאימא לא העזה למלא באוסף
העיתונים והספרים שלה זה חדר העבודה שלו.

"שומי'לה, את רוצה לעזור לי לתייק?", אבא נהג לשאול, כשראה
אותי יושבת ללא מעשה במרפסת; "קניתי ארונית מיוחדת לתיוק
מסמכים, אני אשמח אם תוכלי לעזור לי".
אהבתי לשבת בחדר העבודה של אבא. היו שם ארוניות גבוהות עם
עשרות קלסרים, פוסטרים של כלבים מסוגים שונים תלויים על
הקירות, שידת מגירות עם כל הציוד המשרדי שרק אפשר לחלום עליו,
מכונת כתיבה חשמלית ושולחן משרדי רחב מספיק כדי שאמצא בו פינה
לשבת ולצייר.

אני מתבוננת באימא דוקרת את עצמה ודוחסת את מנת האינסולין
לתוכה. אני מכינה לה קערה עם חלב וכל מיני סוגים של גרנולה,
כמו שהיא אוהבת. מניחה לה על השולחן, שיתרכך מעט עד שתתפנה
לאכול ממנה.
"אני צריכה ללכת", אמרתי קצרת רוח.
"שומי'לה, רק הגעת. את אף פעם לא נשארת יותר מכמה דקות
קצרות".
"שבוע הבא אני אבוא ליותר זמן, אולי אפילו אצבע לך את השיער",
חייכתי ברכות.
"מבטיחה?", אימא שאלה בעיניים זורחות.
"מבטיחה", אמרתי והצלבתי אצבעות מאחורי הגב.