New Stage - Go To Main Page

שפנפן האבק
/
שבריר

צחקתי, הרמתי אותו באוויר וראיתי כיצד האור שעובר דרכו נשבר
לאלפי רסיסי אור ציבעוניים וקשתות זעירות עמוסות צבעים. גם היא
צחקה. ישבנו ככה, מכורבלים, במשך שעה ובהינו בו מתפעלים
מיופיו.

מצאנו אותו לפני יומיים כשטיילנו בחורשה לרגלי עץ, אותו עץ
עליו חרטנו את שמותינו. הוא היה מלוכלך, בצבץ מתוך האדמה.
חפרתי אותו החוצה. כשהרמתי אותו הוא היה מכוסה בשכבה עבה של
בוץ ואפילו צמחו עליו קצת עשבים, מי יודע מי איבד אותו וכמה
זמן הוא היה מוטל שם.
החלטנו לקחת אותו למרות שלא הבנו לגמרי מהו, היא לא הייתה
בטוחה אז אמרתי לה שאולי ייקח קצת זמן להבין אותו, אבל אנחנו
נצליח להוריד ממנו את הבוץ והלכלוך שדבק בו ובסוף נבין מה
מסתתר שם.
השרנו אותו במים ירקרקים מנוזל הניקוי והשקענו קצת עבודה, נגלה
לעיננו מחזה מדהים, כמו שהבטחתי. פשוט בהינו בו, ביופי שלו,
מוקסמים משבריריותו, לא ראינו דבר כזה בחיים. אני אחרי מה
שחוויתי או בעצם לא חוויתי, לא האמנתי שאתקל בפלא כזה. זה
בדיוק כמו פיסת נייר חשובה שאתה מחפש במשך שעות על שעות ולא
מוצא ואז אחרי שבועיים אתה מוצא אותה היכן שחיפשת. ככה זה תמיד
שמחפשים משהו, לא מוצאים אותו. כך זה כבר קרה לי, הרמתי ידיים
ופתאום נתקלתי בו.
אני זוכר את הזמן שבחנו אותו, אני הבנתי לפניה מה הוא, כך
שהסתכלתי עליה. בחנתי את תנועותיה, סרקתי את גופה, ניסיתי
ללכוד במבטי את עיניה. לאחר מספר דקות לכדתי את עיניה הבהירות,
לאחר שהרימה אלי את מבטה. חייכתי, והיא החזירה לי בחיוכה.
היא הציעה שנעטוף אותו בעיתונים ונשים אותו בעליית הגג, כדי
לשמור עליו. לא רציתי בהתחלה, לא הבנתי מה הטעם לשמור על דבר
כזה, צריך להנות ממנו. אבל בגלל שחשוב היה לה לשמור עליו מכל
פגע אז הסכמתי כמובן, אבל לא לפני שניסיתי לשכנע אותה שנשאיר
אותו כך שכל בוקר כשנתעורר נראה את היופי הזה מול עינינו. אבל
היא בשלה, היא פוחדת שישבר או יעלה אבק. לבסוף הסכמתי, כמו
תמיד. המשכתי לבחון אותו בעצב בזמן שהלכה להביא עיתונים וארגז.
עטפנו אותו בחתיכות של עיתון ציבעוני של דוגמניות וכלבלבים,
עיתון "נשים" כלשהו. עטפנו אותו לאט לאט ובעדינות בקרעי
העיתון, ולא השארנו מקום חשוף. כולו היה עטוף ומוקף בדוגמניות.
אני מכיר הרבה שהיו רוצים להיות במקומו, לא אני. אני הייתי שמח
בחלקי.
היא לקחה אותו מכורבל בין הדפים הצבעוניים, והניחה אותו
העדינות בקופסת הקרטון שעוטרה מבעוד מועד בכתב ידה באותיות
שחורות ועבות. את הקופסא הניחה בזהירות בפנת עליית הגג.
לאחר חודשיים וחצי מהיום ההוא, התחתנו ועשינו לעצמנו מנהג כל
יום שישי לעלות  לעליית הגג, להביט בו.
אחרי מספר חודשים הפסקנו להגיע כל שבוע ובלי ששמנו לב זה הפך
להיות מנהג אקראי, עלינו לעליית הגג והבטנו בו סתם, לא
התמוגגנו, הבטנו כדי לסמן V.
היום עברו שנתיים וקצת מאז שנישאנו. בבוקר היא ארזה שתי
מזוודות עור ירוקות שקיבלנו מאיזו דודה מרוחקת לחתונה והיא
הודיעה לי שהיא יוצת עם הבוס לנסיעת עסקים. היא לא עבדה עליי
לרגע הכלבה. אני יודע שבפעם הבאה שאפגוש אותה תהא מסביב לשולחן
עץ, כנראה חום, עם איזה עו"ד והבוס שלה, שמרוח לו על הפנים
חיוך מתנצל על זה שהוא זה שמזיין אותה עכשיו.
לאחר שהיא יצאה מהבית , אפילו בלי לזרוק מבט לעברי, ונכנסה
למכונית הלבנה הרגשתי צורך נורא לעלות לעליית הגג ולקלף את דפי
העיתון הבלויים, שדיווחו על ירידה בערך הדולר ועל אסון
בקמבודיה, רציתי להביט בו שוב. היה לי קשה לטפס במדרגות,
להיכנס לאותו חדרון דחוס ומחניק. לא ביקרתי במקום הזה כבר מספר
חודשים.
פתחתי בהתרגשות את הקופסה עם הכיתוב הדהוי, קילפתי את שכבת
העיתונים העטופה באבק וקורים, הכל בעדינות. הסרתי את שאריות
העיתון שעטפו. רובו נעלם, נשארו רק פירורים ושברים, מה שנשאר
היה כהה ואטום. הוא נגמר, נעלם, הכתה בי ההכרה.

ירדתי לחדר העבודה האפלולי שלי. התיישבתי בכיסא העור הרך.
עיניי נדדו ברחבי החדר עד שנתקלו בארון הרובים והאקדחים שלי
ושם גם הן נעצרו. ניגשתי לארון וניפצתי את הזכוכית. מתוך הארון
שלפתי אקדח כסוף. התיישבתי חזרה בכיסא העור. כיביתי את האור.
קליק. טעם מתכתי מילא  את פי.
לילה טוב.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/9/03 19:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שפנפן האבק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה