התעוררתי לעוד אחר-צהריים חם מנשוא, לצלילי סלט נטבח וטלויזיה
רועמת... קויתי, איכשהו, שהיום יהיה שונה.
מעיפה מבט עייף לפלאפון - התקבלה הודעה חדשה - חייכתי חיוך
בוקר ולחצתי על מקש הקריאה...
שוב היא? למה? למה פעם אחת זה לא יכול להיות הוא?
כמה חודשים אחורה:
חורף, אחד הערבים הכי חורפיים שהיו השנה, למעשה. בדיוק הסתיימה
לה עוד קבוצת לימוד מזלזלת להיסטוריה.
אני מרפרפת קלות בסיכום שסופו ידוע כבר לכל ילד בן שש, לפחות
במדינה הזאת, על מלחמת העולם השניה - עליית הנאצים לשלטון.
עד כמה שזה מעניין, השעמום החל לכרסם בי אט אט והשיגרה גם
היא.
נזכרתי שלפני כמה ימים דיברתי עם ידיד שלא דיברתי איתו כבר
המון זמן, הוא צחק המון והזמין אותי בחביבות לקפוץ אליו בעוד
כמה ימים.
העיניים שלי זרחו פתאום, סופסוף יהיה לי מה לעשות...
הכרזתי על סיום הלמידה, לא שלמישהו זה הפריע כל כך, וסילקתי את
כולם מהבית במהירות... כלבה? נו, כן, אז מה?...
שלחתי הודעה כדי לוודא שאני באה בזמן טוב - נענתי בחיוב,
דילגתי במעלה המדרגות, זרקתי על עצמי ג'ינס שחוק, חולצה דקה,
צעיף, מעיל... וזזתי לכיוון הבית שלו.
חמש דקות הליכה, פחות או יותר, אבל זה הספיק כדי שהפנים שלי
יאבדו כל תחושה אנושית.
חיבוק, חיוך, שתיקה צורמת, משפטים - ספק מאשימים, ספק מודים
באשמה - על כך שנעלמתי מהעין בזמן האחרון.
השעות עברו... הקור והגשם התחזקו משניה לשניה... האור כבה
פתאום, נשיקות, חיבוקים, ידיים מלטפות... ולי? לי היה רק קר,
ביחוד בלב.
מאז, נוצר בנינו קשר פיזי ומעט נפשי. זה היה נחמד, זה החזיק
אותי חזק, שלא אפול, החזיק בציפורניים והכאיב המון, אבל
החזיק.
ככה זה עבר, כמה חודשים טובים, והיום, היום הוא התרחק... נתתי
את כולי; את המחשבות, את העזרה, את האכפתיות ואת החום הלא רב
שנשאר בי... והוא זרק הכל, זרק לעזאזל.
מאז, שום טלפון, שום הערה צינית נחמדה, שום חיוך, שום חיבוק,
לא שלום אחד אפילו...
זרקתי את הפלאפון לכיוון הכרית, מרגישה רסיס של משהו לא מזוהה
נתקע לי בגרון, נחנקת, כועסת ובעיקר מרגישה מטומטמת, אפילו לא
יודעת אם יש לי או אין לי סיבה. הרוטינה המעוותת הזאת של
להינטש ע"י מישהו אהוב, ממש מפחידה.
אז, כואב לי? כואב לי... אז מה? זה לא שמישהו יודע... זה לא
שלמישהו אכפת... הרי כולם יחשבו קודם על עצמם, הרי כולם בעצם
אגו-מניאקים שלא אכפת להם מאף אחד.
תבוא ותחנוק, תנשק, תאהב, תזיין, תזרוק... אבל העיקר שתבוא. |
