"כן!" אמרתי לה בהתלהבות. "אני מוכן להיות הבן הראשון שישכב
אתך אי פעם".
"בכל מקרה תמיד רציתי לדעת איך ההרגשה לשכב עם בתולה" הוספתי
בגיחוך, עדיין לא מאמין. היא קרצה בעין ימין ואמרה: "ואותי
תמיד עניין איך זה כשזה לא לבד". שתקתי.
הרוק שבפה שלי נבלע מעצמו כששמעתי (ועיבדתי) את רצף המילים
שהיא אמרה לפני רגע: "אתה מוכן להיות הראשון שיזיין אותי?"
השאלה הזאת עדיין תקועה לי באחד התאים של המח.
בחיים לא חשבתי שמישהי תשאל אותי את השאלה הזאת בצורה כל כך
ישירה ובטוח בטוח שלא היא. לפני כן, אף פעם לא שמעתי אותה
אומרת את המילה 'זיון' או אפילו את המילה 'בתולה'. למען השם,
אפילו את המילה 'תחת' היא לא הייתה אומרת אף פעם. ופתאום, ככה
סתם משום מקום זה בא לה. ואני, אפילו שלא האמנתי למה שהמוח שלי
תרגם הישר מהאוזניים הגבתי כמו שהגבתי, בגיחוך, כי כזה אני,
לוקח את הכל בצחוק, בקלילות. בהתחלה לא באמת האמנתי שהיא
התכוונה למה שהיא אמרה אבל אז חשבתי לרגע, הסתכלתי לה ישר
בעיניים והבנתי שהיא לא צוחקת. היא אף פעם לא הייתה שואלת דבר
כזה סתם בצחוק.
"מה אתה שותק?" היא פתאום הפריעה לרוק שלי להבלע מעצמו.
"לא, עכשיו באמת..." היא המשיכה, "אתה רוצה לזיין אותי או
לא?".
"למה?" שאלתי אותה בתמימות לא מובנת רגע לפני שהבנתי עד כמה
השאלה הייתה מטומטמת.
"מה למה?" היא שאלה בחזרה.
"מה ז'תומרת מה למה?" הגבתי, "ז'תומרת למה... מה... איך
בדיוק..." התחלתי לגמגם.
"אתה רוצה להיות קצת יותר ברור?" היא שאלה כאילו הכל כרגיל.
"איך בדיוק הגעת לשאלה הזאת?" שאלתי לבסוף, שוב מתפלא על השאלה
המטומטמת שלי. "ז'תומרת... מה... ממתי... למה..." ניסיתי לתקן
את עצמי ללא הועיל.
"הסתבכת..." היא אמרה תוך שהיא חצי מחייכת. "דווקא לפני רגע זה
נראה כאילו התלהבת מהרעיון" היא המשיכה.
"כן" אמרתי לה, "בטח מתלהב מהרעיון לשכב איתך... ז'תומרת,
הייתי רוצה, באמת, אבל מה קרה לך פתאום ששאלת שאלה כזאת דווקא
עכשיו?" התחלתי לצאת מההלם הראשוני שנכנסתי אליו.
"סתם, לא יודעת, נמאס לי להיות בתולה בגיל 20" היא התוודתה,
"אתה לא יודע איך זה אצל בנות, ההורמונים חוגגים, השעון
הביולוגי מתקתק, הגוף מתחיל לדרוש את זה"
שוב שתקתי, הפעם עם חיוך קצר. באותו רגע עבר לי בראש המשפט:
"ספרי לי על זה" אבל העדפתי לראות אותה מתוודה, אז שתקתי.
"וחוץ מזה אני פשוט רוצה לנסות את זה כבר" היא המשיכה, "כולם
כל הזמן מדברים על זה, כולם כל הזמן רואים את זה, שומעים את
זה, רומזים לזה, ואני... כן, טוב, אז אני מאוננת פעמיים ביום.
אז מה? זה לא אותו דבר... אני מניחה... נכון?"
"כן..." אמרתי בהססנות, "אני חושב שכן... ז'תומרת לא, זה לא
אותו דבר."
לא משנה מה אמרתי באותו רגע, הייתי באופוריה. כמה פעמים כבר
יצא לי לשמוע בחיים בחורה מתוודה על חיי המין שלה עם יד ימין?
אף פעם. פשוט אמרתי את הדבר הראשון שבא לי למוח והמשכתי לשתוק,
מחכה להמשך.
"אני לא מאמינה שאני אומרת לך את כל זה עכשיו אבל אני פשוט
רוצה להזדיין כבר" ההמשך הגיע.
"פשששש... אז גם בנות מאוננות" הרהרתי לעצמי במחשבה.
"אני רוצה שמישהו יחבק אותי במיטה, אני רוצה שמישהו יצרפת אותי
בלי להתבייש, אני רוצה להיות עירומה ושמישהו יגרום לי להרגיש
טוב ולגמור כמו שצריך פעם אחת"
היא המשיכה בטירוף.
"רגע, רגע, רגע... תני לי להבין... את מאוננת? פעמיים ביום?
ג'יזס, את במצב יותר גרוע ממני" המשכתי להרהר, להתרצות ולהשלות
את עצמי, "טוב נו, לא יותר גרוע אבל קרוב...".
"אתה לא מאמין מה לא ניסיתי" היא המשיכה לדבר כמו בחורה
טיפוסית, "כל סוגי השמפו, כל סוגי קרם הגוף שהיו לי בבית,
אפילו הזמנתי ויברטור מאחת החנויות האלה של הסקס דרך הויזה של
אבא שלי - הנמר השחור" היא הפליאה בסיפוריה, "אתה לא מאמין
איזה לוקשים הם מוכרים בפרסומות של זה בעיתון, היהלומים הם
זיוף ומה שזה נותן כל העסק, האמת שאפילו עם הבטרייה הרוטטת זה
היה יותר מהנה" היא המשיכה להפליא.
"אני מתאר לעצ..." באתי להגיד בציניות כשהיא המשיכה:
"אתה לא מתאר לעצמך... אתה לא מתאר לעצמך  מה עובר עליי יום
יום כשאני הולכת לצבא ורואה כל כך הרבה בחורים חמודים לבושים
במכנסיים הצבאיות האלה וגופיות לבנות צמודות".
"אהה.. אז על זה את חושבת כשאת מאוננת..." המשכתי בהרהוריי.
"אני פשוט מתפרקת מבפנים כשאני רואה את זה אבל אין לי אומץ
להגיד לאף אחד כלום. אני יודעת שאני נראית טוב, אני יודעת שהם
בטוח היו רוצים לזיין אותי בכל זמן ובכל מצב אם הייתי מציעה
להם, אבל אני לא יכולה... אני גם לא יודעת אם הייתי רוצה אותם
אם הם היו מתחילים איתי. זאת אומרת שכן הייתי רוצה אבל אני לא
יודעת אם כשהם היו מתחילים איתי הייתי נענית להם.
"אוקיי... עכשיו הגענו לשלב של פאטתיות" ההרהורים המשיכו, "מה
כבר יהיה השלב הבא? שלב ההכחשה?!?".
"אני בטוחה שאני לא מינפומנית או איך שלא קוראים לזה כי אני
בטח סתם סקרנית" היא ענתה להרהוריי.
"המילה היא נימפומנית" תיקנתי אותה.
"כן, נימפומנית, אז אני לא חושבת שאני כזאת אבל משהו בטוח דפוק
אצלי, הכל דפוק אצלי, אני חרמנית" היא הרכינה ראש על כתפי
והתחילה לבכות. "אולי אני לא חרמנית אבל אני בטוח פגומה גנטית"
היא תיקנה את עצמה תוך כדי שהוסיפה כמה דמעות לכתם שהיא יצרה
על החולצה החדשה שלי שקניתי לפני שבוע בשנקין.
"לא, לא, את לא חרמנית" ניחמתי אותה תוך כדי שאני מזיז את פניה
לאחורי כתפי למקום ששם דמעותיה יפלו על הרצפה, "דבר שאני לא
יכול להגיד על הדבר השני שאמרת" חשבתי לעצמי.
היא פתאום הגבירה את הבכי בכמה אקורדים למצב קורע לבבות ואמרה:
"אבל .. אני פגומה גנטית נכון?".
"מה, את פאקינג קוראת את המחשבות שלי היום?" שוב הרהרתי לעצמי
בעוד אני עונה לה: "לא, את גם לא פגומה גנטית, זה בסדר".
"אז..." היא שאלה, "אתה רוצה לזיין אותי או לא?".
"כן, אני רוצה לזיין אותך מתוקה שלי" אמרתי לה, "כל אחד היה
רוצה, אז למה שאני לא ארצה?"
"בלי לרצות שום קשר רציני אחר כך או מחויבות?" היא שאלה.
"בלי לרצות שום קשר רציני או מחויבות" עניתי.
"תודה!" היא ענתה לי תוך כדי שהיא מרימה את ראשה ומנגבת
מפרצופה את הדמעות, "אתה באמת חבר אמיתי".
"כן, אני יודע" עניתי לה והוספתי "אבל יש לי אלייך שאלה".
"מה?" היא שאלה במצב כמעט רגוע.
"את באמת מאוננת פעמיים ביום?"

סוף!