אחרי הפיצוץ בינינו, באתי למפקד שלי ואמרתי לו שאני חייב לחזור
הביתה. רצתי מהר עם התיק על הגב, אני רואה את האוטובוס מתקרב
לתחנה. אני רץ, אני רוצה להגיע הביתה כמה שיותר מהר, ואז אני
רואה אותך בתוך האוטובוס, המדים שלה מדוגמים, שערה אסוף לאחור
ומבטה מופנה אלי. בתוך ראשי אני אומר זה לא קורה לי, לא אחרי
שיחת הטלפון שלנו, איך היא הגיעה כל כך מהר. טוב זה לא כל כך
משנה אמרת שעדיף לשנינו שלא נדבר יותר, לעולמי עולמים. נכנס
בדלת הקדמית של האוטובוס, היא מתעלמת ממני ויורדת לכיוון
הבסיס, אני מתעלם ממנה ומכל העולם ויושב במושב של הנכים
מקדימה.
שלא תבינו לא נכון, יש לי כלל אם יש אנשים באוטובוס שעומדים
אני גם עומד, לי יש כוח אין לי בעיה לעמוד אפילו שעתיים אבל
באותו רגע, שמתי זין גדול על כל העולם. אני מסתכל דרך החלון על
הרחובות שחולפים ומלמל לעצמי, אלוהים תעשה שיגמר, קח אותי מפה,
תפוצץ את האוטובוס הזה, שלפחות אני יצא כמו גיבור. יהיה רשום
על המצבה שלי "החייל שלנו", שכולם יגיעו להלוויה, אפילו היא,
וכולם יבכו ויגידו כמה טוב הייתי וכמה הם אהבו אותי...הכל
שקרים.
תגידי את האמת, תגידי שאני כינור שני לבחור ההוא. כבר לא אכפת
לי כל כך, הוא בחור טוב באמת, עדיף שתהי איתו מאשר עם איזה ערס
מפגר שתהי רק חפץ בשבילו. לפחות הוא באמת אוהב אותך, אני
מקווה.

אני אוהב אותך כל כך, למה את לא אותי?
אומרים שקו בין אהבה לשנאה הוא ממש דק. נראה לי שהתחלתי לחצות
אותו. הגעתי הביתה, שלום אבא מה נשמע, סוגר את הדלת, נופל על
המיטה, לוקח את הגיטרה, שם את היהודים ברקע:
ואם יש שם אל אחד
אז אני לא יודעת למה
בלילות אני לבד - לא שלחת לי אף אחד שיבוא אלי.
"למה לא שלחת לי אף אחד"- צועק, מנגן ובוכה, בוכה כמו ילד קטן
ומנגן.
אין לי כבר כוח להמשיך, לאף אחד לא אכפת ממני, אני רוצה להעלם
מהעולם הזה. רוצה לברוח, רוצה לברוח איתך אבל את רוצה לברוח
איתו. אני שוקע, אני טובע, צועק לאלוהים למה? מה עשיתי לך? אני
משתדל להיות טוב עם כולם, אני לא חוטא...למה אתה לא נותן לי את
הדבר שאני הכי רוצה - מישהי שתאהב אותי.

למה אף אחד לא אוהב אותי?
שעת לילה מאוחרת, רק אני ער, חושב, כל השנים שעברו, אני בן 20
ולא עשיתי כלום, אז אולי תפקיד איכותי בצבא בגרויות טובות, אבל
מבחינה חברתית אני אפס, יש לי הרבה חברים אבל לא חברות, זה
מעסיק אותי כל כך, למה?

אני נכנע לרצוני, מתקשר אליך, את אומרת לי "אתה כמו אח שלי,
אני ואתה לא יכולים להיות בקשר רומנטי", אני אומר "אז אולי
נהיה אחים חורגים", צחוק קל מפלח את העצבות שאופפת אותי. היא
אומרת "לא"...

עכשיו אנחנו ידידים ממש טובים, אפילו יותר טובים מלפני הפיצוץ
הגדול.
מדברים על הכל, שומע כמה טוב הוא עושה לה, אני שמח שהיא שמחה,
אבל מדי פעם מתעורר בי הרגש הזה, זה יכול היה להיות אני.
אני יכלתי להפוך אותה לשמחה ואז אני הייתי שמח.