האיש הצוחק התחיל להשתעמם. "אתה כבר לא נהנה כמו פעם" הוא
התריס כנגדי "מתי בפעם האחרונה צחקת, צחוק אמיתי, צחוק שבא
מבפנים?"
שתקתי.
"אל תרד עליו" התפרץ עליו האיש העצוב "עברה עליו תקופה לא
קלה."
"אני יודע, אני יודע" רטן האיש הצוחק "אבל בכל זאת, כבר עברה
שנה. כל האחרים כבר התגברו על זה. וחוץ מזה, אנחנו בטיול
עכשיו, רחוקים מכל הצרות והדאגות."
הרמתי גבה.
"אז מה?" יצא האיש העצוב להגנתי "הכאב עדיין רודף. זה לא משהו
שנעלם אחרי שנה או נמדד לפי המרחק מהבית. הוא צריך את הזמן
והמקום שלו. הוא צריך לחשוב ולהרהר, להתעמק בתוכו."
"מישהו קרא לי?" שאל האיש החושב "פשוט הייתי באמצע מחשבה
מעניינת על..."
"אף אחד לא קרא לך!" התפרץ האיש הצוחק "תחזור להרהורים
הפילוסופיים שלך. אתה משעמם את כולנו. כמה אפשר לחשוב ולהרהר?
אתה הרי לא תפתור את הרעב בעולם, לא תפסיק את המלחמות ולא
תחזיר את הזמן לאחור, נכון? מה הכיף בלחשוב כל הזמן? הצחוק הוא
האמת. הצחוק הוא האושר. זו כל הפילוסופיה שצריך בחיים."
"אני מסכים עם זה" אמר האיש החושב "אם כי לפעמים הצחוק לא
מתאים, והרי אומרים שאין משמעות לאושר ולשמחה אם אין גם צער
וכאב. נראה לי שכעת זה לא הזמן לצחוק."
"שטויות. אתה בעצמך אמרת שהצחוק הוא התרופה לכל, ושבסופו של
דבר מה שחשוב זה ליהנות ולצחוק על כל הצרות והעבר."
האיש החושב שקע שוב בהרהורים.
"אולי פשוט לא בא לו ליהנות?" התערב האיש האדיש "אולי הוא רוצה
רק לזרום עם עצמו, לתת לעולם להסתובב ולרוץ בזמן שהוא עומד
ומתבונן?"
"האדישות שלך גובלת לפעמים בטיפשות" אמר האיש הצוחק וגיחך
לעצמו "הכל מתמוטט ומשתנה סביבך, ולך זה לא משנה, נכון? בנינים
נופלים, אוטובוסים מתפוצצים, אנשים מתים - הכל מרחף מעליך, לא
נוגע. אתה כל כך מסכן ופגוע, ששום דבר לא מטריד אותך או מציק
לך. איזו חשיבה אגואיסטית. לא הכל מתרכז בך. צריך לחוות
ולהרגיש דברים בחיים, גם אם זה כואב."
האיש האדיש נמנע מלהתווכח עמו, כרגיל. הוא רק עמד שם והתבונן
בהם, רגוע כתמיד.
"למה אתה עצבני כל כך?" שאל האיש העצוב "זה לא התפקיד של האיש
הכועס?"
"האיש הכועס נעלם מזמן" אמר האיש הצוחק "הוא החזיק כל כך הרבה
דברים בפנים, שלבסוף הוא נעלם לגמרי. זה מה שקורה כשאתה לא
עושה את מה שאתה אמור לעשות. זה מה שיקרה לי, אם הוא לא יתחיל
לצחוק וליהנות בקרוב. בגלל זה אני עצבני." הוא נעץ בי מבט
זועם, אך ראיתי את החיוך העקום בזוית פיו.
"זה מה שיקרה לכולנו בסוף" נאנח האיש העצוב "אנחנו נעלם. וגם
הוא יעלם. וגם כל החברים שלו ייעלמו. הכל כל כך חסר משמעות."
רציתי לעודד אותו, אבל זה היה האופי של האיש העצוב, להיות
מדוכא וקודר. חשבתי על כל האנשים שהכרתי פעם ונעלמו. האיש
האוהב, האיש המתרגש, האיש האמיץ - כולם נותרו רק בזיכרון. האיש
העצוב נאנח שוב.
"די, צא מזה כבר" האיש הצוחק טפח על גבו של האיש העצוב בחיוך
"עוד יהיה לנו כיף. אנחנו צעירים. עוד נכיר אנשים חדשים
ומקומות מרתקים. אנחנו עוד נעבור הרבה הרפתקאות וחוויות, אני
בטוח. לא יכול להיות שזה נגמר."
הנהנתי בראשי בהסכמה, והאיש העצוב התעודד מעט ומחה דמעה
מעיניו.
עצמתי את עיניי. המשכתי לשמוע את האנשים שבמוחי עוד זמן רב, עד
שגלשתי לתוך עולם החלומות. בחלום, אני הייתי במסיבה. מסיבה
מטורפת. כולם היו שם, כל החברים שלי וכל מי שהכרתי ופגשתי.
כולם היו שמחים ומאושרים. כולם רקדו לצלילי המוסיקה הקצבית,
שבקעה מרמקולים ענקיים, שריחפו באוויר מעלינו. היינו על קצה של
צוק, בפסגה של הר ירוק. מתחתינו היו עננים וים כחול אינסופי.
היינו על פסגת העולם. גם אני רקדתי והשתוללתי בטירוף חושים.
הכל היה מושלם. לא היו לי שום דאגות, שום מחשבות, שום רגשות
עצובים. לא חשבתי על כלום, רק על כמה כיף לי, עכשיו, כאן, עם
כל האנשים סביבי. לא היה לי אכפת משום דבר אחר.
התעוררתי כשאני כולי מזיע. לרגע ניסיתי להבין איפה אני,
התמונות מהמסיבה עדיין מרצדות במוחי. כשהבנתי שזה היה רק חלום,
הנחתי את ראשי חזרה על הכרית באכזבה. רציתי לחזור לשם. רציתי
להישאר שם לנצח, לעזוב את העולם המשעמם והאפור הזה.
משהו מהחלום נשאר בי במשך אותו היום, איזו פיסת זיכרון נעימה,
כאילו באמת הייתי שם. ומה זה משנה בעצם, אם זה קרה או לא? הרי
הכל מסתכם בכמה תמונות בזיכרון. המציאות, הדמיון, העבר,
החלומות - כולם רק שברי זיכרון שמרחפים בראש.
האיש הצוחק חייך אלי והוסיף קריצה שובבה. שמחתי על כל שהוא לא
נעלם. אני צריך אותו איתי, גם אם לרוב הוא לא עושה יותר מדי.

העתיד לא ידוע. ההווה כל הזמן משתנה. אנחנו רק העבר. הזיכרון.
וככל שהזמן עובר, הזיכרון גדל ומתמלא, עד שאנחנו מתחילים לשכוח
דברים, ואז גם אנחנו דועכים ונעלמים. וכי מה הוא אדם ללא
זיכרון? דחליל. בובה חסרת נשמה. אוויר.
אני נצמד לזיכרונות שלי ממך בכל כוחי. אם הם ייעלמו, גם אתה
תעלם, ואז אעלם גם אני.