אתם מכירים את הימים האלו שאין לך כח לאף אחד ולשום דבר וכל מה
שאתה רוצה לעשות זה פשוט להסתגר בחדר ולבכות?
אתם מכירים את התחושה הזאת שך צורך אדיר לעזרה אבל כל פעם
שמישהו שואל אותך או מתעניין בך כל מה שיש לך להגיד זה "אל
תדאג, אני יודע לדאוג לעצמי"?
אתם מכירים את החיוך המזויף הזה המרוח על הפנים כשבפנים את
מרגיש כאילו שעוד רגע אתה מתמוטט על הרצפה?
אתם מכירים את התחושה של לאהוב אדם כ"כ כ"כ חזק אבל מבלי
להתכוון, או לדעת,  אתם פוגעים בו?
מה אמורים לעשות כשמרגישים ככה? אתה לא רוצה להטריח אנשים ובו
זמנית אתה מרגיש שאם אתה לא מדבר, לא מבקש עזרה אז עוד רגע אתה
מוצא את עצמך מאושפז עקב התמוטטות עצבים...
אני מתה מבפנים אבל מאוד חיה מבחוץ, אני פשוט זומבי! כל החיים
אני דואגת לעצמי ולאחרים ונמאס לי! רוצה שידאגו לי, רוצה
שיאהבו אותי, אבל מצד שני לא רוצה שירחמו עלי, איך אני מבדילה
בין השניים? ומי שמקשיב לי יקשיב לי כי הוא רוצה או כי הוא
מרגיש חייב, או אולי פשוט הוא לא יודע איך לסיים את השיחה?
איך לעזאזל יוצאים מהמעגל האינסופי הזה?!
אני מסתגרת ואומרים לי להיפתח, אני נפתחת וכל מה שעושים זה
לבקר אותי ולהאשים אותי.
אין לי ביטחון עצמי אז אומרים לי שאני יפה ושאני צריכה להעלות
את הביטחון, וכשכן יש לי ביטחון תמיד, אבל תמיד!, יקרה משהו
שהופ! והנה אני חוזרת אל מאחורי החומות האלו שעוקפות אותי מגיל
קטן...
רוצה לשבור את החומות ולצאת החוצה, אבל העולם החיצוני כ"כ
מפחיד, כ"כ בוגדני...
איך אפשר לסמוך על אנשים כשאתה מגלה כשכמעט כל החיים שלך היו
שקר אחד גדול?
איך ממשיכים הלאה אחרי שאדם אהוב נהרג? האם בכלל צריך להמשיך
הלאה? כי כל מה שיש בפנים זו תחושת אשמה וגעגועים...
ואיך מעלים חיוך על הפנים? חיוך אמיתי, כזה שתרגיש שאתה מחייך
מבחוץ וגם מבפנים...
איך?