לפעמים הוא יושב וחושב על איך שהזמן טס לו, יושב וחושב על איך
שפעם הם היו כל כך צעירים ומלאי חיים.
הוא זוכר למשל את היום שבו הלכו לים והתרחצו בעירום, עניין
נדוש לכל הדעות אבל האדרנלין שזה נתן!
אחרי זה הם התיישבו וניגנו את "פיית" אבל בגרסה של לימפ
ביסקיט, השיר שהפך למעיין המנון בגלל היכולות המוטוריות
המעולות של אלעד על הגיטרה ובגלל המילים הדי קליטות שלו.
הוא עוד זוכר את עידן התמימות לפני הצבא ו"החיים האמיתיים",
הגיעה השעה חמש והם ישבו בנחת ובלי לחץ על הראש וצפו בזריחה.
הוא אף פעם לא הבין למה אוהבים את השקיעה דווקא זו הזריחה
ששווה צפייה, השקיעה מסמלת משהו שנגמר והוא תמיד אהב דברים
שמתחילים.
עכשיו בדיעבד הוא יודע שתמיד אהב התחלות פשוט בגלל שיותר מידי
דברים נגמרו לו, נגמרו מהר מידי או נגמרו יותר מידי.
הוא עדיין מרגיש את הצביטה הזו על המחשבה איך הם נגמרו לו,
החבר'ה האלו שהיו כל עולמו והעולם גמר אותם אחד אחד.
הוא זוכר את הראשון שגמר בטביעה בתאונת אימונים בצבא ואת זה
שגם חצי שנה קב"ן לא הועילה ואת זה שגם היום כל מבט אחורה
מלווה בעיניים דומעות.

ביום של שבת ושל זמן פנוי הוא הולך לבית קברות של כוכב יאיר
ורואה אותם קבורים בשורה,הוא יושב מעשן איתם סיגריה, הוא לא
יכול לברוח מהעובדה שמחברים טובים נשארו לו לוחות בטון.
הוא חוזר לכיוון הדירה,עולה במדרגות והזמן מראה את עצמו, הוא
מתנשף ומוחה את אגלי הזיעה ממצחו,אחרי הכול שלושים שנה של
מרלברו לא באות בקלות.
כל יום הוא חוזר על אותה שגרה, הוא יושב בסלון ותוקע את הברטה
הישנה שסבו הוריש לו עמוק בפה ודורך, וכל יום כל יום הוא מחפש
את הביצים שיהיו לו סוף סוף ללחוץ על ההדק, ללחוץ על ההדק
ולהשתחרר להשתחרר מהכאב הזה ומהריקנות הזו וכל פעם הוא מאכזב
את עצמו מחדש.
הדמעות זולגות ומחליקות לו על הזיפים עד לרצפה הם יורדות והכאב
לא צריך הפסקת אש יש לו תמיד חיילים חדשים לשלוח,והוא כבר מזמן
הפסיד,הפסיד בקרב והפסיד במלחמה.

הוא נכנס למקלחת ומתפשט, כל גופו חתכים אבל חתכים עמוקים, כאלו
שמשאירים צלקות על כל חבר שאיבד על כל רגע שהרגיש כאב בלתי
יאומן ורצה לזכור כמה כאב ואף פעם לא לשכוח.
ביציאה מהמקלחת הוא מטפטף טיפות קטנות וגדולות לאורך הדירה
ונזכר במשפט שמי שלא מעריך צלקות זה מי שלא ידע אף פעם כאב.
הוא כבר מנותק,הלהבה שלו כבר כבתה והוא על אוטומט,הוא מסתכל
החוצה ורואה ילדים קטנים משחקים בגן ואמהות משועממות מפטפטות
,הזמן כבר עובר ולאט לאט זה מחלחל לו,כל הזמן הזה והוא פשוט לא
יכול אבל הוא מרגיש את זה,הוא מרגיש את השבירה הוא מרגיש שהוא
כבר עבר את נקודת השבירה שלו.
כל הזמן הזה הוא חיפש ביצים ומה שהוא היה צריך לחפש זה את הזין
ולו כבר מזמן נשבר הזין,הוא דורך את הברטה ותוקע עמוק בפה
ונוקר,והכדור ממשיך לתקוע ולתקוע עד שהוא חוצה את הגולגולת
ונעצר רק בקיר.

וזו הייתה יכולה להיות אהבה וזו הייתה יכולה להיות הצלחה אבל
זה לא,ומה שזה בסוף זה מישהו שנשבר לו,מישהו שנשבר.
ובסוף הוא סתם עוד אדם עם אובדנות גדולים מידי מכדי לשאת ואדם
עם כאב בלתי נסבל,וזו תהיה סתם עוד הלוויה שבוכים בה או
לא,הלוויה שמפרסמים בעיתון או לא.
סתם עוד בן אדם שידע כאב וסתם עוד גופה עם חור כניסה וחור
יציאה בגולגולת,עוד גופה שמדממת על הרצפה,עד שהדם ייצא
מהדלת,עד שלמישהו יהיה אכפת.