בעולם שחור שאין בו אף נשמה טובה
יושבת ילדה מחוץ למפעל ובוכה.
טיפות אפורות נופלות על ראשה
ושיערה החום נרטב בצבע אפור מזוהם.
יושבת שם שעות ובוכה הילדה, על נשמות,
על הבטחות, על כל מה שקרה לעולמה.
עולם נפלא שהיה ועכשיו נעלם בין ענני חושך לבן,
בגדיה קרועים ובלויים בצבע ורוד.
על תמימות שאבדה אי אפשר לכפר,
כך אמרו לה נפשות שונות.
משחקת היא בשרשרת חרוזים סגולה,
עוד חרוז ועוד חרוז
סופרת אותם שוב ושוב כדי שאם חרוז ייעלם היא תדע.
בעולם קר ילדה,
אין בו מקום לילדים, משחקים ותמימות,
את צריכה להמשיך הלאה,
כך אמר לה הירח שצפה מרחוק ובאכזריות הקניט אותה.
היא הביטה לשמיים, לכוכבים שהפכו אדומים,
נגמרו המשאלות, סוף הימים הטובים.
היא כבר לא רוצה אהבה, הילדה הקטנה,
היא כבר יודעת שהיא לא קיימת.
קצת, אולי היא תשיג איזה סוודר חם.
אותה ילדה יושבת שם ובוכה,
ליד מפעל אפור וגדול בתוך הנשמה שלי,
אולי ליד משהו שהיה חם וכעת הפך להיות מנוע
למפעל הגדול.
היא יושבת שם ובוכה, וטיפות אפורות נופלות על ראשה.
היא משפילה את ראשה,
עוצמת עיניים,
ונכנסת לעולם משלה.