בחדר אני נרדמת, נרדמת מהר, לא חסרות סיבות להתאפק ולא לישון.
יש כביסה לקפל וכלים בכיור ועבודה לכתוב וטלפונים ואותו יושב
בסלון רואה כדורגל, היד על המכנסיים. אחת עשרה בלילה ואני
מכורבלת במיטה. כבדות לי הרגליים, ריח של שמפו על הכרית.
מחר יום חדש, אני אומרת לעצמי רגע לפני שהעיניים נסגרות לגמרי.
מחר יום חדש להספיק את הכל.
לרוץ במהירות שיא, כמו תמיד, לנסות לשבור את שיא קוצי הישבן
שלי. בארבע לפנות בוקר, היד שלו נוגעת לרגע, בישבן שלי מתחת
לשמיכה, חושך מסביב, אני שלושה רבעים חורפת ורבע אחד ערנית
לגמרי. גם השינה לא נגמרת בחוסר פעילות. ככה אני ישנה, מחכה
לזריחה של השמש, שתבוא אפילו שאמצע החורף עכשיו. ישראל, ישראל
בלי חורף, רק הכותרת בלי המאמר. השינה שלי בלי חלומות,
בעיקר בעונה הזאת של השנה.

לפעמים הוא מעיר אותי באמצע הלילה, לוקח אותי בין הידיים שלו
כאילו הייתי דובון, מחבק אותי, העצמות כמעט נמחצות אבל ההרגשה
חיובית לגמרי. הוא נותן נשיקות עם זיפים, כמו נייר זכוכית על
הפנים שלי, מכניס לשון של חתול לתוך הפה שלי.
אני חושבת על משחת שיניים. משחת שיניים. לא חמוצה ולא חריפה,
טעם קל של מנטה, כזה שילטף את השפתיים שלו כשינשק אותי שוב.
עכשיו באמצע הלילה חמצמצה לי הנשיקה. אני נזכרת.
חוף ים באמצע הקיץ, ילדים מלקקים ארטיק שוקו-שוקו ואני, אני
מתרוצצת ביניהם, גם אני ילדה, עם שתי צמות ובגד ים שלם, ורוד
זוהר. הוא קצת יותר גבוה ממני, רץ אחריי לחטוף לי את הארטיק.
האמהות שלנו יושבות רחוק צוחקות. מי היה מאמין אז, שנמצא את
עצמנו שרועים זה בתוך זו,
מנשקים, מלטפים, נוגעים בעקשנות באיברים שהסתיר אז בגד הים,
מתקרבים צמוד צמוד עד ששנינו נושמים מאותו קנה נשימה.  כאן
בבית שצבוע ורוד מבפנים ומבחוץ. לנשום ביחד.

הורוד הזה, בפנים על הקירות, מתערבב עם קרני השמש כשאנחנו קמים
מהשינה. לא בזכות אנחנו קמים, בחסד, הקושי להקים זוג רגליים
עייפות לעוד יום שכזה, יום של יחסים מורכבים מדי, בולט בשטח גם
דרך ההסתנוורות הזאת. אנחנו צפים בתוך גווני הורוד הזה, בתוך
הקירות הריקים מתמונות.
בסוף קמים. מתלבשים, פעולות רגילות.
פעם היו לו פנים של ילד קטן, מנומש אך לא אדמוני, אף לבן לבן,
עיניים בצבע סגול, הוא היה בוחן היטב את ידיי בתוך החול החם של
אמצע יולי, "לא ככה", היה אומר בקול רם, "לא ככה עושים", ומפיל
את המגדל שבניתי מהחול ומתקן אותו. בונה אותו קומה אחר קומה
אחר קומה. הטאג' מהאל שלנו, נבנה כך בין שלוליות חול ומי ים.
פעם היו לו רגליים קטנטנות, מלוכלכות בזפת, נקודות שחורות על
כף רגל שעדיין לא הייתה גברית. היום כף רגל עבה, גדולה,
מחוספסת מבקשת לחבר את כף הרגל שלי, חיבורים תחת התקרה הורודה.

בבוקר הזה אין לי מה לעשות, רק לבהות בקיר ולבהות בו. כבר כמה
זמן שהוא לא עושה שום דבר, רק מסתכל מסביב כל היום, בוחן את
הסביבה שלנו, מציץ החוצה אל השוק הקרוב, שומע את קריאות
הסוחרים. לא לצאת, רק לעמוד מאחורי החלון, מאחורי הסורגים. הוא
מבקש להתנתק מכל מה שהיה לו מוכר כל כך ולא חשוד, להישאר בטוח
כאן בפנים.
עכשיו קווים של פוקסיה על הקיר והוא מסתכל לתוכם. העיניים
הסגולות הופכות כחולות מאד, אני שואלת אותו בשקט אם ירצה משהו
לשים בפה, איזו חתיכת לחם או חצי ביצה קשה. והוא מהנהן בלי
להבין מה אני שואלת. להכל הוא מסכים רק שלא אטריד אותו יותר
מדי. אני מניחה לידו צלחת והולכת.
אני רצה כל היום, מאגדת בתוך התיק סידורים חדשים. הנה הגיע
הדואר, חשבון חשמל, ארנונה, מים. לכתוב צ'קים ולחתום, להניח
מול הפקיד, לקבל קבלה, לרוץ לעוד תחנה. אני לא רוצה לחזור אליו
עכשיו. הוא בודאי שוב מול הטלוויזיה, בוהה במסך, בוהה עמוק,
כאילו מבקש לגלות משהו נסתר שנמצא בפנים. הוא יושב על הכורסה,
מדליק ומכבה את המנורה לצדו, פעם ורוד כהה על הקיר פעם ורוד
בהיר. לפי תנועת האור ולפי מהירות הלחיצה. "שלוף", עכשיו
תמתין, תפנים, "לחץ", עכשיו עצור. עכשיו חשוך.
הוא מתכרבל בשמיכה כי נראה לו שכבר לילה.

אני חוזרת אליו לעת ערב. כשהשמיים גם הם חצי ורודים. פיהוקים
מפילים אותי לצדו, נשיקה, קטנה, כבר לא נשיקות גדולות. תחת העץ
בחצר ילדותי היה מנשק אותי חזק. מכניס את הלשון שלו פנימה
כאילו הייתה נמלה בתוך הקן. החוצה פנימה את הלשון, והרוק שלנו
היה מתערבב יחד. והיינו צוחקים כשזה היה מדגדג בין השיניים.
תוך כדי הנשיקה צוחקים. העיניים שלו היו עצומות ושלי פקוחות,
בוחנות את הפנים שלו כל כך מקרוב, עד שהייתי נבהלת.

קשה לי להסביר, אפילו לעצמי קשה להסביר, איך פתאום החליט לנטוש
את עולם הצבע מחוץ לדירה הקטנה ולהישאר תקוע כאן, בתוך כל
הורוד הזה. הוא ביקש חיים ורודים, רק איתי ולא עם אף אחד אחר.
הוא ביקש לבר בשקט, במינון נמוך, רק איתי ואיתי בלבד. רק כאן
בדירה הזאת הורודה הוא ביקש לעצמו לבנות מסכת חיים יומיומית
שלא משתלבת עם שום מציאות הגיונית.
אף אחד לא יודע להסביר, אף אחד לא יודע. רק אני חיה פה עם
המציאות החדשה שלו. אהוב ילדות שאי אפשר להתנתק ממנו, אהוב
ילדות שמחובר אליי כמו אינפוזיה, שתלוי בי, שרוצה רק אותי. אני
נותנת לו לחיות ככה, לא חושבת על הנורמלי והרגיל. שוקעת איתו
בתוך התמונה הזו שבנה לעצמו.
לפעמים מתייסרת, לפעמים נשברת בתוך הורוד הזה. לא נותנת לו
לראות.

אני זוכרת את היום שהביא את פחי הצבע. אמר שאם הקירות
החיצוניים ורודים גם הפנימיים צריכים להיות בצבע בזוקה. להשתלב
טוב יחד. אני חייכתי, והסכמתי, אמרתי שזה יכניס הרבה אור לדירה
הקטנה. הוא צבע במרץ וכשסיים פרץ בצחוק גדול. "זה מגוחך", אמר
אז, "אבל נפלא" ושנינו השתוללנו, רקדנו, קפצנו בתוך החלל.  
אחר כך נרדמנו והשינה הייתה מוזרה, בנויה מפרקים של הירדמות
ויקיצה, ושוב הירדמות ויקיצה.

שוב אני סגורה איתו כאן. חורף לא חורף לא חורף בארץ הזאת.
הקירות קיבלו צבע ורוד עתיק. הריח נורא. שילוב של נפטלין וחלב
מקולקל. "אולי נצא קצת לשאוף אוויר?" אני מנסה. הוא שותק. מביט
דרך החלון ושותק. "רק לכמה דקות", אני מבקשת. מתחננת. שותק.
זוכרת איך היה מרים כתפיו, נוגע קלות בלחיים שלו, "לא רוצה ולא
רוצה", היה מגחך לעצמו, "לא מחזיר לך שום ילקוט", היה מכריז
והריצה שלו הייתה מסחררת, הילקוט שלי על הגב שלו, הוא בורח
ממני מהר כל כך. גם עכשיו הוא בורח, מהר מדי בשבילי. אני מנסה
לתפוס אותו ולא מצליחה.
רוצה לצרוח עליו לנער אותו לשפד אותו על שיפוד ולשרוף- לשרוף
את כל הקירות האלה שבנויים סביבו כמו חומה. להצית, להדליק,
להחריב, למחוק הכל, למחוק מהר. למחוק שלא יישאר זכר. אני
מתפוצצת ולא מסוגלת לגרום לו להביט עליי לרגע ככה סתם, במצב
הזה הבלתי נסבל, לגרום לו להבין שאי אפשר לחיות ככה.
הילדות נגמרה כבר אי אפשר להתנתק, לא, זה פשוט לא ניתן, לא
ניתן למחוק את הקיום שלך מול הקיום הכללי שם בחוץ, אי אפשר
לסנן את הכל דרך החורים הגדולים בעיניים שלו, לא להבין, אי
אפשר שלא להבין שחייבים להתקדם לאיפשהו, שחייבים לעשות ולעשות
דברים משמעותיים, אפילו אם הם קטנים בעיניו, אם הם לא חשובים
יותר. אני צועקת. עכשיו אני צועקת. והצחוק שלי מתפרץ יחד עם
הבכי, אני צוחה בוכקת, צוחה בוכקת מולו. הוא כמו פסל יושב על
הכורסא שלו, פינת השיגור שלו לעולם הפרטי הקטן הזה, בין הקירות
האלה בחלל הזה במקום הזה בעיר הזאת בשעה הזאת שבה כולם עושים
דברים וכולם חיים. אני מתפרצת עליו מהר בזעם, יושבת על הברכיים
שלו מושכת לו בשערות. תתעורר, תתעורר, אני סוטרת לו שתי
סטירות. להרוג אותו אני רוצה, להרוג אותו וזהו. למחוק את
הילדות שלנו, את ההתאהבות, את החיים המשותפים. גם עכשיו במצב
הזה הוא כמו מת- חי, נושם ומת מבפנים.
לא יכולה יותר לראות אותו ככה, או שם- שם על החוף או מתחת לעץ,
לא יכולה לנשום את האוויר הורוד הזה, לא יכולה לראות את הקירות
האלה ואותו סגור ומסוגר בתוך קוביה.
אני מרביצה לו, מרביצה לו בשיא העוצמה שלי, והוא לא מבין ולא
מנסה להתנגד, רק עושה לא עם הראש, רק מבשל בתוך הראש שלו שאלות
שלא ישאל אף פעם.
מצב מוזר, לא שיגרתי. אני בונה סביבו מעגל של אלימות כדי
להוציא אותו מהמקום שבו הוא נמצא. בכוח.
אתה מבין, אני אומרת לו, נמאסת. נמאסת אתה והמצב הזה שלך.
נמאסת בהתנתקות שלך, נמאסת כשאתה יושב כאן ולא עושה כלום,
נמאסת כשהאוויר בריאות שלך לא מתחלף.
הוא פוקח שתי עיניים סגולות וסוגר. דמעה קטנה מחלחלת לו על
הלחי.
זה נגמר. מאבק מסתיים מהר. הוא לא מנסה להסביר. לא מנסה לתרץ.

בחדר אני נרדמת. נרדמת לאט. מביטה בו ישן או לא ישן. העיניים
נפקחות שוב ונסגרות שוב. הוא עייף מהתרחיש שלנו יחד. בסוף
נרדמת לידו לא מרגישה מגע, לא יד על מותניים, לא חיבוק מתוך
שינה.
רק רוצה שהבוקר יאיר שוב שאוכל לפתוח את החלונות, לארוז את כל
הדברים שלו, לסלק אותו מהחיים האלה שכפה עליי.
מחר, מחר אני צובעת את כל הקירות, בלבן, בתכלת, בחום, בירוק.
מחר אני נותנת לאור מהחלון להשליך עצמו עלינו, בגוונים שונים,
לפי עונות השנה. והחורף ייגמר ובלי שנשים לב יהיה אביב, ואחר
כך קיץ, והשמש תרסס אותנו בחום נעים.
אלך לים לבדי, אוכל ארטיק שוקו-שוקו. אשב על החול בכפכפים
ואבנה לי ארמון, והוא לא יבוא לתקן. והוא יחפש לעצמו בית נוסף
עם קירות ורודים להתל בעצמו בפנים. רק שיבוא הבוקר, רק שאוכל
להעיף אותו החוצה במהירות. לפתוח את הדלת ולזרוק אותו מכאן.
מחר יום חדש להספיק את הכל, לרוץ ממקום למקום כמו כולם, לנוע,
לנוע, לנוע הכי מהר והכי חכם.
הלילה אני לא חולמת. ישנה חזק בלי תמונות. להספיק לנוח.
בבוקר אני מעלימה אותו, מוחקת אותו וסוגרת אחריו את הדלת. הוא
לא מתנגד. הוא לא בוכה, לא צוחק, לא מדבר.  לאט לאט התמונה
שלו, נעלמת.
הכורסא ריקה, החלון פתוח והריח של הצבע החדש באוויר. טוב לי
לרגע, בלי החלומות עליו, בלי הנוכחות שלו. הוא היה בשר ודם
בתוך הראש שלי, בשר ודם מוחשי כל כך, זיכרונות ילדות ומגעים
בוגרים שהתערבבו יחד בתוך החלל הזה.
האהוב הזה שהיה כאן כמו רוח רפאים, שליווה אותי לאורך שנים,
שנגע בי בלי להשאיר סימנים, משאיר אותי עכשיו לבד להמשיך לנוע
קדימה. בבית קטן עם קירות ורודים מבחוץ, וקירות בשלל צבעים
מבפנים, אני חוזרת לחלום על דברים אחרים, רק לא עליו.


נכתב כמשימה לחוג כתיבה ספרותית- כתיבה בעקבות תמונה.
http://stage.co.il/Stories/100036
תודה לטמיר על התמונה.