קשה לי לכתוב, הדמעות בפנים עוצרות את הכתיבה.
הנהר שבפנים יתפרץ בסוף ואז אני אטבע, נגמרו סירות ההצלה.
כאבים גדולים מידי אי אפשר לתאר, זה הכל עיניין של קנה מידה
ילדה השופט אומר.
קשה לי לבכות כי העצב משחק מחבואים ותמיד מנצח,רק את כאב
שמתחבא אני מצליחה למצוא.
אני רואה מחלון גדול את הים,
זה קשה שהים לא מרפא פצעים הוא רק מחריף אותם.
אין כבר לאן לברוח, עכשיו צריך להתמודד,
צריך לקרוא לעצב ולסיים את המשחק
אבל אז החושך מתחיל לרדת וכל האור נגמר