ועכשיו
גם מול ביתי
יש שגרירות,
שגרירות מולדובה
בבנין מגורים משופץ.
יש להם מכונית אחת
בעלת חזות דיפלומטית.
הם עומדים בשורה
כל בוקר מחוץ לגדר,
כמורדי כיכרות
הממתינים בשלווה לשוטרים,
ואינם
מדברים ביניהם רומנית.

הם אינם
רואים את תל אביב נפרסת
לפניהם כמפה לבנה,
עמוסת פירורי ארוחה,
עצמות
וכתמים של יין אדום.
הם אינם רואים את הים,
שמחובר בקצה השני
ברוכסני מיצרים
לים השחור שלהם.

הם רואים
את החתולים של רחוב אנטוקולסקי,
הם רואים את קצהו של גן
שנקרא על שם יהודי בן ארצם,
הם רואים אותי
עולה על האופניים
ונעלמת בכיוון הדרום.

הם עומדים שם קפואים,
כפסלי צ'אושסקו או לנין,
אדישים ליונים על ראשם,
במסדר לא נחוץ לאיש.
המסדר יעמוד
דום.
הם עומדים, הם עומדים,
סגל דיפלומטי סטואי.
היונה מחרבנת,
והשמש עולה ועולה.