אני נשכבת לידך
ויכולה לחשוב רק על חיפה בשמש.
לא רק על ציר מוריה, אותו חרשנו
כשגרנו בחורב -
גם על נווה שאנן, קייטנת נוער שוחר מדע הסמי-אורבאנית הזאת.
במקומות כאלה מתחילים ספרי מדע בדיוני רוסיים
לילדים הטובים של שנות השמונים,
שעדיין מעדיפים את מרחביה הריקים של הגלקסיה השחורה
על פני נוכחות אלוהית.

אתה מחבק אותי,
ואני מסוגלת לחשוב רק על שדרות הנשיא,
על הירידה של דרך הים,
אם לא יורדים אפשר להמשיך לכרמל הצרפתי.
אנחנו מתנשקים, ואני חושבת
על הגהנום של הדר, על התמימות של ואדי ניסנאס,
שם יש חנות ושמה "מכולת איוב".
פעם לא ייחסתי אותה לאיוב, מכולתניק ערבי סביר,
אלא לאיש מסתורי שנקרא על שמו של המרטיר הדפוק מארץ עוץ,
זה שהוכיח שאלוהים הוא כפוי טובה
ושניתן להחליף ילד מת באחר
עם הצגת חשבונית.

אתה עובר על הקווים המעוגלים, ואני
חושבת על הירידה המתעקלת של שדרות הציונות,
בתחילתה תמרור האוסר כניסת רכב למ"ד,
ובסופה - היופי השקט של המושבה הגרמנית,
טעם ערבי טוב ושחזורים רגועים של עבר גרמני-בספק,
לשם באים אפילו מירושלים לשבת בפאבים
ולהרגיש בפעם הראשונה אחווה ארצישראלית אוטופית.
אני חושבת אפילו על רחוב העצמאות, אפילו על קרית אליעזר,
אפילו על האדריכלות הפרטית האמידה של שדרות אבא חושי,
אפילו על הכלום המגובב של הדר עליון.
אני יודעת שאתה תסלח לי על כך שבשעת מעשה אהבה
בסלון הספרטני שלנו במרכז תל אביב
אני מוצפת זכרונות זוהרים מהנופים של חיפה.
כן, אתה תסלח לי על נדידת המחשבות המפוארת הזאת צפונה,
כי אתה יודע שבסופו של דבר
הן תעלינה מכל השכונות, תתפסנה על הכרמל
במקום הנכון, תעבורנה בשער,
ותיפגשנה על מיטת יחיד צרה של עתודאים,
עליה ישבנו לפני שלוש שנים וחצי,
כפות ידיך מונחות על עצמות הבריח שלי,
והחזה שלך מדגדג את גבי.
אני זוכרת שהבטתי אז בסיפוק על קרסוליך,
כאילו אמרתי לעצמי, "הוא רק בן עשרים ואחת, אבל הוא בסדר,
יש לו קרסוליים", והמחשבה האווילית הזאת הצחיקה אותי, ואמרתי
בקול,
"לא אמנה את עצמי לחברה שלך. אנחנו בני חורין",
ואור חיפאי ירוק שטף אותנו מבעד לחלון הפתוח
בחדר הצר שלך במעונות הטכניון,
המכון הישראלי לטכנולוגיה ומדע.