החבטה הראשונה התיקה כפיס עץ בודד ממקומו. חבטה נוספת נתקלה
שוב במוצק הקפוא והוטחה בכאב לאחור. מבטי הזעם אשר נורו מן
העיניים הירוקות התחלפו כלאחר יד במבטי פליאה משתוממים.
לקחתי את סכין ההטלה הקטנה, לפני רגע עמדה זאת בניצב אלי במטרה
לכלותי ועכשיו אחרי שחטאה לשולחיה אני מחזיקה בידי. ענת
מחייכת, חורצת לשון, שיכורה עד כלות ספק אם הבינה מדוע אנו
מותקפים בשעה כה אופטימית של הלילה,  בראשה חלפה מחשבה על
הרכות המלטפת של הכר.
הסכין מכסיפה בידי ונותנת לירח הזדמנות אחרונה לשחק את משחקו
הקטן טרם תעלה השמש ותקבור גם אותו. אני אוחזה ומטילה באוויר,
הסכין הקטנה חוזרת ככלב צייתן ומוטלת בכוח לעבר רגלי שלי, שם
היא נשארת. הרוע נעצר בהביטו אל הבלתי מובן, ענן עבה מסתיר
עכשיו את הירח, הרוע פונה לאחור, גוף העץ שלי חורק שיר פרידה
אחרון אז מסיר את הסכין שעוד עומדת לה ניצבת וניגש לענת.
הכול בסדר? אני שואל אותה.

"הכול בסדר?" מעירה אותי שאלה. "למה?" אני שואל וכבר יודע. "כי
פשוט שוב היה לך סיוט" היא נושקת לי קלות, "אני בסדר, תודה"
אני מתהפך ומנסה לשכוח, "מפריע לך שאני שמה עליך את היד ככה?"
היא עוטפת אותי בגופה הקטן. "לא אני ממש לא מרגיש כלום" אני
עונה.