התחלתי לבכות כי הייתי לבד,
והייתי צריכה למצוא דרך לפרוק את התסכול.
לא היה לי מושג שאפשר לסבול כל-כך מלב חולה.

ניסיתי גם דרכים אחרות כמובן, נפתחתי, צחקתי,שמחתי -
אבל עדיין היה לי כבד.
הרגשתי צורך להוריד את האבן מהלב הקטן והמקרטע שלי
אז התחלתי לבכות ולצעוק ולבעוט לכל כיוון אפשרי,
וכולם מסביבי התרחקו ושוב מצאתי את עצמי לבד.
האבן - לא זזה.

צעקתי עליה ודחפתי אותה וניסיתי כל-כך חזק, והאבן - לא זזה.
בינתיים הלב שלי גוסס, נמחץ תחת האבן שהופכת גדולה מרגע לרגע
ואני לא מצליחה להציל אותו.

זה כאב נוראי - לב מת.
בכיתי וצעקתי ולא הרגשתי כלום.
הדמעות ניגרות והדם נוזל
אני יושבת בוהה בקירות -
ובוכה על הלב שמת.
חבל לי על הדמעות המבוזבזות.