''תשתי משהו?''
תלתליה החומים-מכסיפים של גאולה עיטרו את ראשה כמו זר עגול. הם
נעו כשהתנועעה.
חווה רצתה. לא חשוב מה, העיקר שיהיה קפוא.
''את בדיוק כמוני,'' גאולה הושיטה לחווה כוס גבוהה ורטובה מטל
המקרר. ''גם אני לא מסוגלת לשתות חם, אולי רק בימים קרים
בחורף, אבל  יש כאלה שרק רותח הם שותים. כל השנה!''
עיניה של גאולה הבריקו. נקודה נזקפה לזכות מאזנה החשאי של
הזרה, חובבת המשקאות הקרים.
חווה החניקה חיוך. בינה לבין עצמה, במדור הפנימי שבחדרי לבה,
לא היתה שלמה עם הזווית הלגלגנית בפינת חיוכה, אבל המיון
האובססיבי ל''אנשי שלומנו'' ול''זרים'' היה משעשע דווקא בגלל
האופן המובן מאליו ונטול ההומור שבו נעשה.
"את יודעת שדוביק רוצה לדבר איתך."
קולה של גאולה היה חגיגי כמו קול של כרוז.

דוביק נמירובסקי היה איש קטן, בלונדי לשעבר. שפמו החייכני
והבהיר נראה כאילו הודבק בין פיו לבין אפו. כשדיבר, היו עיני
הילד התכולות שלו מתרוצצות בין פיו לעיניו של בן שיחו. להוט
היה כילד וסמוק לחיים כילד.
הוא היה אחד מהגברים הנמוכים, הנטולים לחלוטין תסביכים בקשר
לגובהם. תסביכים, אם היו כאלה, נקברו עמוק תחת הררי ברזל של
הגוף ושל הרוח.
"נפוליון ובן גוריון." היה משורר לעצמו בעודו מגביר את מהירותו
של מסלול הריצה ומניף משקולות אל על.

חווה תהתה כיצד הצליח דוביק לנהל את בית הספר התיכון של המושבה
על מאות התלמידים, המורים, המדריכים ויתר העובדים במשך שני
עשורים כמעט. אולי בזכות אבות. לזכות אבות, כך למדה, היתה
משמעות רבה כאן. בני המייסדים קיבלו קלפים טובים יותר. את
המעטה הרך סביב נשמתו חיזק דוביק בעזרת שור ולב-ארי.
גאולה שור, מזכירת בית הספר, ושלומית לב-ארי, הרכזת הנצחית של
השמינית, פרשו יחד עם דוביק ויחד איתו המשיכו שתיהן בבית ''יד
למייסדים".
החבר'ה תמיד יחד, כמו בשישי בערב, כמו במועדון הזמר, כמו
בגרעין ''הרדופים", שהתפרק לאחר שמרבית חבריו ראו את עצמם
מגשימים בשטחים, שהוקצו לבנים ממשיכים בקצה המושבה, לא פחות
מאשר בראש הר קרח.

"אז מה את אומרת, חווה'לה?"
פמיליאריות של בן רגע הקנתה לה מקום של כבוד באגודת סתרים
חשאית.
כשדוביק דיבר, גלשו מבטיו המהירים מעיניה אל פיה ומשם אל חזה
ושבו וניתרו במהירות אל על, חוששות להיתפס. בניגוד לרצונה
נדחקה חווה לאחת מן המשבצות השחורות לבנות, מתפלרטטת בעל כורחה
עם המלך הקטן, כששתי הפרשיות, הניצבות לצדם, מאזינות בשקיקה.
שור ולב-ארי. כל מחווה שלה נרשמה מיד בפנקסם של הפרשים
המסורים, המקפידים בקטנות. לא זכות אבות, אלא שור וארי.
''אני מסכימה, כמובן.''
היא חייכה אל גאולה מעבר לכתפו של האיש הקטן
''זה מרתק אותי, תולדות המושבה, המשפחות המייסדות. הרי אחותי
מחותנת עם אחת מהן.''
"משפחת זאבי." אמר דוביק ל"בנות".
"אנשים טובים." אישרה גאולה והביטה בכוס המים הריקה של חווה.
שלומית חייכה מעבר לשולחנה.
''תוכלי להתחיל כאן ביום ראשון בבוקר.''
''באיזו שעה?"
"זה לא משנה..." דוביק הביט בשאלה בתלתלי הברונזה-פלדה של
גאולה. פניה של גאולה היו עגולים וריקים. שלומית המשיכה לחייך.

-יש לה חיוך חמוד ועיניים יפות- חשבה חווה -היא בטח היתה נורא
יפה כשהיתה צעירה.
"...אנחנו לא דופקים כאן שעון..."
נימה של שאלה הסתננה לדבריו. הוא נזקק לאישור.
"תשע זה בסדר." אמרה שלומית לבסוף. היה לה קול נערי אך סמכותי
ומבעד לצמה הכסופה התנוצצו באוזנה לא פחות מחמישה עגילים.
חווה התרשמה.
''גאולה במילא לא פותחת כאן לפני תשע בבוקר. בואי תראי את
המשרד שלך.''

כסאות פלסטיק לבנים נערמו זה על זה בכמה מגדלים שראשם בתקרה
הנמוכה ומאחוריהם דלת.
החדר היה חשוך ומאובק יותר מכפי שתיארה לעצמה. שולחנות היו
צמודים לקירות ועליהם אינספור אלבומים ישנים, תמונות קטנות
בשחור לבן ובחום-ספיה ששוליהן לבנים ומשוננים.
''זה מחסן.'' אמרה חווה בשקט.
''זה ארכיון, למה ציפית?'' אמרה שלומית ''דוביק אמר שזה המקצוע
שלך, שאת מדופלמת בהשלטת סדר."
''אני דווקא די ברדקיסטית..."
עיניה של שלומית נתלו בה, תכולות מאוד.
"...אבל אני אוהבת את הדברים הישנים האלה, את הריח שלהם, את
החום-ספיה, ניירות ישנים...חוץ מהאבק שאני קצת אלרגית אליו."
''סרטן, נכון?"
''נראה לי, חיכו לי ביולי."
''כמה ביולי?"
''עשרים ושניים."
"תיארתי לעצמי. את גבולית, בין סרטן לאריה. את לא נראית סרטן,
אבל המשיכה לעבר, לחיטוט בארכיונים היא תכונה סרטנית, יחד עם
רגישות ואימהיות וביתיות ואהבה גדולה לאוכל."
"את עוד לא מכירה אותי מספיק בשביל לדעת כמה הפענוח שלך חלקי."
אמרה חווה ושלומית חייכה.
''אני לא באמת מאמינה בזה, חמודה'לה, זו רק התעסקות בטלנית כזו
של מורה בגמלאות. ככה סתם.''
שלומית השתתקה לרגע ואחר כך התבוננה בחווה בפליאה.
''אז היום יש לך יומולדת, או שהתבלבלתי?"

"אני מקווה שיש כאן גם חומר כתוב, שמות של אנשים, קצת רקע."
אמרה חווה.
"כאן כולם ארכיונאים. אנשים שומרים בראש פרטים שלא היית
מאמינה. תראי למשל את המודעת אבל בחוץ, ולטר קמחי. את לא מתארת
לעצמך איזה סיפורים רצו פה. ככה זה בכל הישובים הוותיקים.
דווקא בגלל זה צריך מישהו מבחוץ, מישהו אובייקטיבי שיעשה סדר
ויכתוב את הסיפור האמיתי. איך שהיו הדברים באמת."
"איך שהיו הדברים באמת." מלמלה חווה כאילו לעצמה. היא קיוותה
ששלומית מתעצבנת מהנימה הלגלגנית ששילבה בקולה.
- סיפור אמיתי. באמת, האשה הזאת לא שמעה על רשומון.
''איך את רוצה להתחיל למיין?'' שאלה שלומית. ''לפי שנים, לפי
משפחות, לפי נושאים?"
''חשבתי גם וגם,'' אמרה חווה, קצרת נשימה מאבק. ''אפשר לסדר
לפי שנים בתוך כל משפחה, או, וזה אולי טוב יותר, לסדר לפי
מאורעות היסטוריים ולשלב בהם את המשפחות."
''איך שאת רוצה'' אמרה שלומית. ''ראי את התמונה הזו!"
זה היה צילום משפחתי, שלושה גברים, שלוש נשים וששה ילדים.
''מייסדי השבט שלכם, את יודעת.'' אמרה שלומית ''הנמוך זה אהרון
זאבי, הגבוה הבהיר זה רובן, אחיו, הבחור הזה עם הידיים בכיסים
הוא... טוב, מה אני מקשקשת. זו המשפחה שלך."
''המשפחה של אחותי.'' אמרה חווה ''לי אין משפחה בכלל."
שלומית זקפה גבות.
"אם את צריכה עוד משהו, גאולה נמצאת כאן כל היום, אז ביי
בינתיים.'' אמרה בקול של רכזת השמינית, וחמשת עגיליה הצטלצלו
כשיצאה.

-נעלבה- חשבה חווה -ציפייתה המרומזת לחלוק נתחים עסיסיים נכזבה
כנראה.  היא דווקא מותק, סבתא נערה. בטח הנכדים שלה אומרים לה
אז ביי בינתיים, והנכדה שלה מצלצלת בחמישה עגילים בגבה. לא
סיפקתי את הסחורה. היא נחסמה על הסף. הייתי צריכה לספר על
עצמי. כמו שאמא היתה אומרת, הייתי צריכה למכור ביצים טריות על
הבוקר.

"הללו, מה העניינים?'' ראשו של דוביק הציץ מבעד לדלת הפתוחה
למחצה ''כבר גילית את כל הסודות שלנו?"
צמרמורת חלפה בה. היא לא חשבה שתגיב כך.
האיש הזה. רק לא להיות איתו ביחידות. נחש קוברה לבן גחון.
צפעונים שומרי סוד. נחשי קוברה שומרי אוצר מלכותי נשכח בלב
הג'ונגל.
מזה עידן ועידנים שכחו הללו על מה הם שומרים. נחשים מתפתלים
זוקפים ראש אצלי בראש.
לא חשוב, אבל  האיש הזה, רק שישמור מרחק.
עמדה ליד השולחן העמוס תצלומים ומחברות ישנות, מבקשת להעלים
מאה שבעים ושמונה סנטימטרים מאחורי אחת המכתבות, וחייכה
בעליצות כה מזויפת עד כי שרירי שפתיה החלו רוטטים.
"אל תדאגי, אני לא מנסה להתחיל איתך."
הוא לא פרק אותה מנשק חיוכה, אלא הותיר אותה עומדת דרוכה,
כאילו לא שומעת, ועיניה נעוצות עמוק עמוק בכתב היד המאובק על
השולחן.
ובכל זאת תהתה על מידת האבחנה הדקה שגילה ועל מידת האמת
באבחנתה שלה.
''על ראש הגנב בוער הכובע.''
הוא לא ניחש את מחשבותיה, אלא ביטא את מחשבותיו שלו שהיו
גלויות וברורות לפניה כאילו היה שקוף.
''אחותך אמרה לי לא לתת לך לבלות כאן יותר מדי זמן. היא אמרה
שאת מסוגלת לשקוע בזה עד שנצטרך לגרד אותך החוצה."
''באמת?"  גייסה את אחרוני חייליה שלפנים היו חלק מצבא נאמן
ללא סייג ''ככה אחותי אמרה?"
''מה, את צינית? אל תהיי. ציניקנים נשארים לבד. גיל שש עשרה
הוא הגבול העליון. אני יודע. אני מנהל תיכון לשעבר, אני אוכל
ציניקנים בלי סכום. תרדי מזה. אני באמת אכפתי. אני גם יכול
להיות חבר. אם רק תרשי לי. אין לי כוונות זדון. באמת שלא. אני
מת על אשתי. הכרת כבר את נעמי, אשתי? היא אחותה של שלומית."
''אם היא יפה כמו שלומית, אני לא מודאגת."
''עכשיו את מדברת כמו גברת שמאלץ. נעמי הרבה יותר יפה. לשלומית
יש סגנון. זה כן, אבל נעמי פשוט יפה. היא לא זרוקה כזאת.
נרגעת? אני יכול להגיד לך שמישהו מחכה לך בחוץ?"
''מישהו?"
''מישהו. גבר. זכר."
לבה של חווה זינק.
קשור לחוט.
ילדה קטנה. נזפה בעצמה ומשכה בחוט בכוח.

איש לא מוכר עמד במרפסת הכניסה.
ראשו היה נטוי שמאלה, והוא הביט במודעת האבל של ולטר קמחי,
שנתלתה על לוח המודעות של הבניין.
חווה נזכרה באבא שלה. אבא שלה היה מטה ראשו שמאלה כדי לבחון
בעין מרוחקת של מומחה את עבודתו.

''שלום חווה.'' הושיט את ידו כדי ללחוץ את ידה ''חשבתי שרק
אחותך גרה כאן, אבל אמרו לי במועצה שגרים כאן עוד כמה אנשים
ושגם הכתובת שלך כאן, אז תפסתי שתי ציפורים במכה אחת, זה ממש
מקום יפהפה, לא הייתי מאמין, רק מה, קצת מוזנח. עברתי פה פעם,
כשהייתי בצבא. אני זוכר שחשבתי שאני נמצא בארץ אחרת. כל הירוק
הזה והדקלים. זה נפלא, פשוט נפלא. את הולטר קמחי הזה אני
הכרתי. עולם קטן, אה? זאת אומרת, לא באופן אישי, אבל מהמשרד
שלנו טיפלו בו. אז הוא נפטר, מה? עוד לפני שהספיקו לגמור להכין
את התיק שלו. ככה זה."

''דודיק?''
חווה הנפעמת מחתה נתזים משצף המילים הגועש.
''דודיק הקטן של גיטה?''
''דויד!'' הטעים דודיק הקטן של גיטה. ''שנים שלא קוראים לי
דודיק. חווה, תשמעי, אמא שלי נפטרה."
סדרת עיטושים קטעה את דבריו. חווה היתה מאובקת.
"חמש שנים היא שכבה אחרי האירוע המוחי ולא הוציאה מילה מהפה,
היא לא הכירה אותי ולא את אריק או את אבא. האמת? חמש שנים היא,
בעצם, איננה, ורק עכשיו אני מתחיל להתגעגע אליה. אל ה'דודיק'
שלה, שהיה לו טעם של קרעפלאך, מרק עוף עם גריסים ומלפפון חמוץ
תוצרת בית.''
''גיטה נפטרה...''
''אתמול. בלילה. אבא אמר שנחכה עם הלוויה עד שנודיע לכולם. לא
בטלפון. אנחנו משפחה קטנה, חווה, את מכירה את זה. גם אבא כבר
לא מה שהיה. הוא היה רוצה לראות את כולם בלוויה.''
''ומה עם אחיך?''
-באמת מה עם אריק.- היא לא חשבה כלל לשאול. מופתעת עד כאב
מבשורת מותה של גיטה. לא, לא כואבת. עוד מוקדם לכאוב אם בכלל.
אולי אחר כך תבכה את הסתלקותו של עד מרכזי להיותה ילדה.
''מה עם אריק?"דויד הביט בה בעיון. "יש לו היום קפה קטן לא
רחוק מכאן, מכירה את שדה יהושע?''
''כן. זה כאן בסביבה. אתם בקשר, דויד? הכל נראה לי כמו חלום
מעורבב. אתה פתאום נוחת כאן ושואב אותי בחזרה ל...''
''אריק השתנה, חווה, הוא כבר לא אותו אריק שהיה.''
''כלומר?''
''את יודעת שהוא היה קצת לא בסדר.''
''הוא היה ילד פרוע, יותר מזה אני לא יודעת. לא היה לנו כל כך
קשר.''
''זה לא מה שהוא סיפר לי.'' דויד חייך.
חווה נדרכה.
''הוא סיפר לי איך שהוא היה בא להקשיב יחד איתך לתוכניות
לילדים ברדיו, לחידון של שמוליק רוזן. זה מה שהוא סיפר. הוא
אמר שהיית חכמה אפילו שהיית פצפונת וידעת המון תשובות. הוא
סיפר לי שבדרך לבית הספר הוא היה לוקח אותך לגן ומסביר לך כל
מיני דברים. הוא סיפר לך שלפרחי דם המכבים של יום הזיכרון
קוראים 'דמומיות'?''
- דמומיות. נכון. חנה'לה וקרשינדו עם הפירה ושמוליק רוזן בארץ
הלמה עם  הקציצות. אמא היתה שמה לי טרנזיסטור ליד הצלחת, ויחד
עם התוכנית היה גם האוכל צריך להיגמר. לשיר הסיום התלוו שתי
צלוחיות לפתן. צלחת לקטנה וצלחת לאריק. -
''...ואיך שפעם נסעתם עם אמא שלך ואמא שלי לבקר את אבא שלי
שעבר ניתוח ברוטשילד ואת והוא הסתובבתם בין החדרים עד שהגעתם
לחדר שבו שכב חולה באבעבועות שחורות.''
''אני זוכרת מצוין. הייתי בת שש. מסביב למיטה של האיש הזה היה
פרגוד, ואריק אמר שזה בגלל שיש לו אבעבועות שחורות ושאני
נדבקתי ושעוד...''
''...שלושים שנה תמותי.'' אמר דויד.

- בעוד שלושים שנה תמותי, ואני לא אמרתי לו, גם אתה עמדת שם
אתי, אז גם אתה תמות. ידעתי שזה טפשי, אבל הספק גרם לי לנדודי
שנה, הייתי בת שש, וזה נראה לי כמו נצח שחור ואיום.
הפחד החליש את המערכת החיסונית שלי. מה אפשר לעשות מול גזר דין
שיתממש אולי רק בעוד שלושים שנה? זו הגרסה אריכת הנגן ליפהפיה
הנרדמת.
וזה היה היומולדת שלי, ולכבודו לקחו אותנו גיטה ואמא אחרי
הביקור לאכול פלאפל בהדר ולשתות צוף בסוף רחוב הנביאים, אותו
צוף נכסף, שהיה מוקצה מחמת מיאוס שלוש מאות שישים וחמישה ימים
בשנה בניכוי מספר ימי ההולדת.
באוטובוס בחזרה הביתה הקאתי ואריק אמר שהשפרצתי עליו ושאני
מגעילה. בפניה של גיטה חלפה העוויית גועל בלתי מורגשת כמעט.
פרצוף כזה, כאילו שהיא שמחה שהילדה הזו איננה שלה. בוגדת.
אחר כך כבר הייתי חולה. לא אבעבועות שחורות, גם לא קלקול קיבה,
אלא דלקת גרון חריפה באמצע הקיץ. רק אחרי שכמעט מתתי מזריקת
פניצילין, גילו שאני רגישה לפניצילין, לעובש ולאבק. בייחוד
לאבק של ספרים.
אריק.
צמרמורת.
אני זוכרת תמונות.
על השולחן במטבח של גיטה עמדו קעריות פודינג שוקולד. אמא שלי
אף פעם לא הכינה דברים כאלה. עמדתי ולטשתי עיניים, חיכיתי שהוא
יזמין אותי לאכול אתו, והוא אמר מה את עומדת פה כאילו שבלעת
מטאטא.
ברחתי משם. זה הפחיד אותי. חיפשתי את אריק, ונתקלתי חזיתית
במשהו אחר. הוא היה נוהם משהו בקול הולך ומתעבה ומתנמך עד
שלבסוף חדל לדבר ולבסוף נעלם.
והוא זוכר הכל.
אריק האיום בכבודו ובעצמו שומר לי חסד ילדות רכה.
הייתכן שדם אדם שב וזורם בעורקיו?
חשבתי שרק אני זוכרת.
חשבתי שחלק מהילדות שלי בכלל המצאתי בעצמי.
עכשיו כשגיטה איננה, והעדים לכך שהייתי ילדה מתמעטים, איזה
תוקף יש לעדות שלי?

''אני חייבת לחבק אותך, דודיק הקטן של גיטה. אני כל כך מתרגשת
וכמה שאתה דומה ליוסף.''
''לאבא שלי? זו מחמאה? אניח שכן.'' במבוכה קלה הושיט את
זרועותיו אליה.
''קרעפלאך...'' אמרה חווה בתוך החיבוק.
''מה?'' הרחיק אותה ממנו מעט והביט בשאלה בפניה המחייכים.
''קרעפלאך וכבד קצוץ ומלפפון חמוץ תוצרת בית וקומפוט של שזיפים
יבשים ובקבוק מיץ פז כתומצהוב או בירה שחורה על השולחן במרפסת.
אני שמחה שגם לך יש זכרון גסטרונומי. חשבתי שרק אצלי זה ככה.
חשבתי שיש בזה משהו גס. עולם רגשות אצור בתוך צלחת.''
''זה הריח, אני חושב. אצל כל אחד זה לוחץ על כפתור אחר. אותי
מוסיקה זורקת אחורה והסרחון של הקישון מעורבב בריח סיגריות,
זיעה ודלק שרוף הוא נסיעה הביתה באוטובוס. עוד מעט עוד מעט עוד
מעט מגיעים...אני פוחד להישמע פלצן או משהו כזה. אני לא
פסיכולוג, את יודעת...''

הוא רוצה שאשאל מה הוא כן, כדי שיוכל לומר לי שהוא עורך דין או
רואה חשבון או מודד מוסמך או שמאי מקרקעין, אבל אני לא מתכוונת
לעשות את זה, זה יקלקל לי את הטעם של הקרעפלאך. אני מעדיפה
לחשוב עליו כאילו הוא מין דוד יוסף כזה, שהופיע בדרך פלא והוא
שוב צעיר ושחרחר ומתולתל כמו פעם, פנים וזרועות שזופים בחום
כהה, משולש שיזוף על החזה, ומכנסי חקי עד הברכיים. הוא חוזר
מיוזע מיום עבודה במחצבה ושותה בירה שחורה ישר מהבקבוק.

''ריח, כן...'' אמרה חווה. ''...זה כמו לדרוך על האופק. אתה מת
לנעוץ את השיניים שלך במשהו ריחני, שמתמסמס ברגע שאתה מביט בו,
ואתה כבר לא יוסף לא יוסף לא יוסף.''

''חווה, חווה'לה. בעד אותו כסף תשבו בפנים.''
חווה מצמצה בעיניה ודויד הסיר את משקפי השמש שלו.
גאולה הניעה את תלתליה מעבר למכתבה.
"זה דודיק בהרב, בן משפחה. תכירו. דודיק, סליחה, דויד, תכיר את
גאולה שור, המזכירה האגדית של תיכון המושבה, בטוח שמעת עליה.''

''אל תעשי ממני צחוק.'' גאולה חייכה.
היה כאן סיכון מסוים, כי היא היתה יכולה להיעלב, אבל דרך
מחמיאה יותר להציגה לא היתה בנמצא. "המזכירה של בית יד
למייסדים" נשמע קלוש בהשוואה לפעילותה רבת השנים כמזכירה
אגדית.
''את כבר בקיאה באגדות המקומיות?'' שאל דויד בחיוך. גם הוא בחר
שלא להיעלב, למרות שלא הוצג כעורך דין, רואה חשבון, מודד מוסמך
או שמאי מקרקעין.
''חווה עושה תחקיר על תולדות המושבה. אם לא היא, מי יהיה בקיא
בסיפורים שלנו?'' גאולה היתה רצינית. תלתליה התנועעו במרץ.
''אתה רוצה לשתות משהו?''
''תבקש רק מים קרים,'' לחשה חווה ''היא תוקיר אותך לנצח נצחי
הנצחים.''
''תודה. אני חייב לזוז.'' הוא לגם במהירות את המים הקרים ונשק
ללחיה של חווה.

''הוא באמת בן משפחה?'' שאלה גאולה לאחר שיצא. קלילות לא צפויה
נשזרה בקולה. ''הוא נראה חמוד. נשוי? בטוח נשוי, אחרת הוא לא
היה נראה עייף כל כך.''
''בן-דוד שני שלי וצעיר ממני בכמה שנים טובות. אבשלו ואמשלי
היו בני דודים. עד כמה שאני יודעת הוא לא נשוי, אחרת בטח הייתי
מוזמנת לחתונה שלו כמו שעכשיו אני מוזמנת ללוויה של אמא
שלו.''

''אוי, אני מצטערת, חמודה. לא הייתי יכולה לדעת, אבל הוא באמת
נראה לי קצת עצוב.'' גאולה קמה וחיבקה באון את כתפיה ''מותק,
זו הדודה שלך! אני משתתפת בצערך.''
''זה בסדר.'' אמרה חווה במבוכה והרחיקה עצמה בעדינות מלפיתתה
החמה של גאולה. ''זה בסדר. את רואה שאני בסדר. היא כבר היתה
מבוגרת וחולה.''

בהלת פתאום.
- לא זוכרת את גילה המדויק של גיטה. גיטה נגרעה מהמלאי שנים
רבות טרם מותה. בחישוב מהיר היתה בת שבעים במותה. לא כל כך
מבוגרת.  בעוד שלושים שנה תמותי.
גיטה, שהיתה עקרת בית רשלנית אבל בשלנית מצוינת. גיטה, שלא
ידעה לאפות והעוגות שלה היו מלוחות ממרגרינה. גיטה, שאל חיבוקה
הרך נסתי מחרון אהבתה של אמא שלי. גיטה היפה, החייכנית,
הגנדרנית, שאותה אהבתי אהבת נפש עד כי לעיתים הייתי חולמת כי
היא היא אמי האמיתית. אהבת נצח שהתפוגגה אל מדבר צחיח. אין את
מי לאהוב. הדברים הגדולים מתגמדים לאין ולאפס. אפילו אהבתם של
הורים וילדיהם.
חמש שנים לא הכירה גיטה את בעלה ובניה. חמש שנים לא דיברה
איתם. אולי עם פקיעת התוקף של אהבתה למשפחתה, פקע עורק במוחה.
לאיטה מתה במשך חמש שנים. קליפה ללא אהבה.
ומה איתי? אני שאיני אוהבת איש ושאיש אינו אוהב אותי, וכך
תלויה אני בין הרקיעים. דבר אינו נצחי או מוחלט. חיינו הסתיימו
עם אהבותינו. אמא שלי, תהיה באשר תהיה, איננה אוהבת אותי עוד,
כך גם אבא, ואני יתומה מאב ומאם ומאהבתם. -

''הכל בסדר?'' דוביק נכנס למשרד, וגאולה היסתה אותו כשאצבעה על
פיה.
ששששש...
גאולה היתה כאן קודם.
רק גאולה נעצה את דגלה על פסגתו של הר העצבת.
גאולה ולא מלאך.
גאולה ולא שרף.
גאולה ולא שליח.
רק גאולה ידעה מדוע זולגות הדמעות.
''הדודה שלה נפטרה. צריך לעזוב אותה בשקט.''
''את בטוחה?'' שריר-השררה התפתל מתחת לעורו.
''בעצם, אולי כדאי שתיגש אליה.'' לחשה גאולה, וחיוכה השעין את
הסולם על העץ.
דוביק הניח את רגלו על השלב העליון והחל בירידה איטית וזהירה
למטה. רגל רגל ויד יד ויד מנחמת וסמכותית על כתפה החשופה של
חווה. כתף חלקה בת שש ושלושים שנים בדיוק נמרץ.

נחמה טובה. זה היה במקום. כתף חמימה, מוצקה ומנוחמת במידה. שמא
תעדיף העלמה לקנן בתוך חיבוקו הגברי המגונן?
לא?
לא חשוב.
מול עיניה הבוחנות של גאולה עשה רק את שמחובתו לעשות. לא פחות
ולא יותר.
''תודה,'' חווה אחזה בימינו המונחת איתנה ובוטחת על כתפה.
''תודה לכם. אתם מתחשבים ונהדרים כל כך. יש לי מזל גדול להיות
אתכם.''

- לשקול מילים. לומר "אתם" ו"לכם" ו"אתכם" ולא לומר ''בשעה קשה
כזו", כי זה מלאכותי ומיותר וכי זו רק דודה, וגאולה כבר יודעת
שהיא איננה דודה ממש, אלא רק אשת בן הדוד של אמה, אבל עמימות
עוד לא הזיקה לאיש.
מהשפלת המבט והנמכת הקול אפשר לחשוב שקרבת נפש שררה בינה לבין
הנפטרת. שיהיה. זה באמת היה נכון. פעם. מזמן. בימים של תום. -

בתחושת רווחה התמכרה חווה לזליגתן של שתי דמעות על לחייה. אחת
מימין ואחת משמאל, וזה היה מוזר, כי כאשר היתה חותכת בצל היתה
רק עינה הימנית דומעת.

ת.