חום נוראי ששורף לי את העור, החול מתחת לגופי בוער, חורך את
גופי העייף. והשמש, גם היא, קופחת עליי ללא רחמים. האם זאת היא
אותה השמש החיוורת שחיממה אותי בבקרי החורף הקרים? אין בה שמץ
של אותה חמימות... רק החום הנורא, הלוהט הזה. ואני זוחל, במאמץ
נוראי, יד אחרי יד, רגלי כבר לא נשמעות לי מרוב כאב ועייפות.
ריח דוחה של זעה ישנה. אני מודע לריח, אבל כבר לא אכפת לי. אני
רק מוכרח למצוא מים וצל. ולפתע, קול צחוק מתגלגל, והיא עומדת
שם. כל כך קרוב, אבל בלתי ניתנת להשגה. שערה הכהה מתנופף ברוח
שאני לא מרגיש על עורי שרוף השמש. חיוך מתוק ונפלא כמו תמיד,
תמים, כזה שאינך יכול שלא לחייך אליו בחזרה. עיניים, בורקות
בשובבות ובשמחת חיים. הילדה הנצחית והמאושרת בחנות צעצועים.
והיא רוקדת יחפה בחול החם, כמו שנהגה לעשות על החוף כשהגלים
מלטפים בעדינות את כפות רגליה. והיא מזמינה אותי אליה במבטים,
בתנועות. מזמינה אותי לרקוד איתה לקצבי מנגינה שאף אחד אחר לא
שומע. אבל גם לא אכפת לאף אחד אחר. הקסם המושך שלה מפתה גם
אותי לקום ולרקוד איתה. כן, אני רוצה לרקוד איתה, אבל אני כל
כך עייף. זוחל עוד כמה צעדים קדימה. כן, עוד מעט ואני אוכל
להושיט לה יד ולתת לקצב הבלתי נשמע של תנועותיה לסחוף גם אותי
בתוכו. העור השזוף היפהפה שלה, עוד כמה סנטימטרים ואני אוכל
לגעת בו שוב. לחוות את אותה האופוריה הישנה. הנירוונה של
להחזיק אותה בזרועותיי. לדעת שאני שלה ושהיא שלי. עוד מעט, עוד
סנטימטרים ספורים. אני מושיט את ידי...
והיא נעלמת. פטה מורגנה. אשליה מתוקה של מוח קודח, בהשפעת החום
ותו לא.
אותה אשליה כואבת ששיטתה בי בעבר.
אבל אני יודע עכשיו, שגם בפעם האחרונה היא לא הייתה שלי.