הוא הסתכל עליה בעיניים ריקות לגמרי, כאילו כבר לא אכפת לו
מכלום ולא יהיה לו. ובאמת, באמת שלא היה לו אכפת מכלום, כמעט
מכלום. לא היה לו אכפת אם בו ברגע מישהו יבוא וינעץ בו סכין,
לא היה אכפת לו אם יתקשרו אליו מבית החולים ויודיעו שקטי חזרה
לתרדמת, לא יהיה לו אכפת אם לא יהיה לו כסף יותר לקנות סיגריות
או סמים... באותו רגע היה אכפת לו רק מדבר אחד, ממנה. בעוד היא
חשבה שהעיניים שלו ריקות ולא אכפתיות והייתה שקועה לבדה בתוך
העצב של עצמה, היא לא שמה לב לנצנוץ הקטנטן הזה בעיניו שאמר
שממנה כן אכפת לו. וגם לה היה אכפת, גם לה היה נצנוץ כזה
קטנטן, ומשום מה הנצנוצים שלהם לא התלכדו, כל אחד היה תקוע עם
העצב שלו, עם האכפתיות שלו, סתומים ואטומים עם עצמם בעצמם. ולא
שהוא לא ניסה להגיע אליה, הוא ניסה ונכשל שוב ושוב ושוב... רק
העובדה הזו הייתה מראה לה שבאמת אכפת לו ממנה, אם היא הייתה
מביאה את עצמה לשים לב, אם לא הייתה שקועה בחרא של עצמה.
דמעה זלגה מעינו במורד פניו והוא מיהר לנגב אותה, עדיין אותו
מאצ'ו גברי מסריח שולט בכל מה שהוא עשה או אמר, ולא משנה כמה
סמים הוא צרך כדי להשתלט עליו. עוצר אותו מלומר, עוצר אותו
מלחבק, מלנשק, מלהפתח, מלבכות... עוצר אותו מלהיות הוא עצמו...
נשימה עמוקה, כחכוח בגרון, ידו עלתה ונחתה על כתפה בנגיעת
תמיכה, ידו רעדה והוא פתח את פיו בכוונה להגיד לה שהוא אוהב
אותה. הוא רצה לספר לה באותו רגע הכל, איך שמהרגע שהוא ראה
אותה, לפני ארבע שנים, הוא כבר רצה לגעת בה ככה, כמו עכשיו,
ולחבק אותה ולנשק אותה ולהגיד לה שהוא אוהב אותה ושתהיה שלו
לעולם, אבל... האגו הגברי הזה והסמים והפחד שהיא לא תרצה... כל
השנים זה עצר אותו מלהגיד לה, וגם עכשיו, כשהם הפכו להיות בערך
הידידים הכי טובים בעולם, הוא לא היה מסוגל להגיד לה, ובמקום
זה רק אמר: "תגידי לי, את מה את הכי אוהבת בזה? את מה? את הריח
הנוראי מהשיניים? את הציפורניים הצהובות? את העשן? השיעולים
היבשים? הריאות השחומות? המחלות? הזריקות הנוראיות? העצבנות
והנפילות? העיניים האדומות? הריח הנוראי? תגידי לי... זה שווה
את זה?" תוך כדי דיבור, הוא השתחרר ומצא עצמו כועס, לא עליה...
היא נפלאה מדי בשביל להכעיס, אלא על עצמו, על הדו-פרצופיות
הטיפשית שלו. איך הוא מסוגל להגיד לה את כל הדברים האלו, בעוד
הוא עצמו מכור עוד יותר ממנה? התשובה היחידה שעלתה בראשו היא
שאכפת לו. אכפת לו, עד כדי כך שהוא לא יכול יותר לעצור את
הרגשות שלו. הנצנוץ הקטן בעיניו הפך לאור עצום ומהבהב, שאפילו
היא לא היתה יכולה להעמיד פנים שהיא לא שמה לב אליו. "אני...
לא יודעת", אמרה והחלה לבכות, סוף סוף היא נפתחה, "אולי זה
באמת לא שווה את זה... אני לא רוצה לאבד את החיים שלי, את
החברים שלי... לא רוצה לאבד אותך". באותו רגע קסום, ששניהם
ישמרו לעד בראשם, נפרצו כל המחסומים של ארבע השנים האחרונות
ושניהם חייכו אחד לשני באושר טהור, אמיתי ובלתי רגיל. כל
המאצ'ו הטיפשי שלו נעלם בבת אחת והוא הרגיש שהוא פשוט חייב
להגיד משהו, הוא חיבק אותה ואמר לה שהוא אוהב אותה ושכבר הרבה
זמן אהב. היא אמרה לו שהיא גם ושאלה אם הם יעברו את זה ביחד.
הוא לא ענה לה, רק חיבק חזק יותר, מנסה שלא לשבור את הרגע
המיוחד הזה, שיישאר כמה שיותר.
דמעה זלגה במורד פניו, הפעם הוא לא ניגב אותה... שתישאר, מה
אכפת לו, הוא כבר לא מאצ'ו אידיוט, הוא אוהב אותה. הוא לקח עוד
נשימה רועדת ולחש באוזנה "נעבור את זה ביחד... אבל רק ביחד".