לכל המשותקים, לכל המפוחדים
לכל הכורעים מתחת למיטה, בדממה
הממתינים בחשיכה, ובעין דמעה
שלא מעיזה לזלוג -
כי שם בחשיכה יש - משהו.
שממתין; ליבבה, חיוך או דמעה
כל דבר שיחרוג מן השתיקה
כל דבר שיחשוף אותך
שיסגיר את מיקומך
ואז שום מחסה, שום מסתור
לא ימנע את מימוש האימה
החרדה המשתקת שבבטן שוכבת
ושולחת מיחושיה לכל קצוות הגוף
אוחזת בידיך ברגלי המיטה
הופכת רגליים מבשר לאבן
מרתיעה את העיניים שלא למצמץ
וחונקת את הגרון, חונקת את הצעקה
לאמא ואבא -
כי אבא ואמא כבר מתו מזמן
או שהזדקנו ושכחו את שמך ואת שמם
או שנשארו עם הבית שעזבת -
בכל מקרה, אבא ואמא לא כאן.
ואתה כבר בן שלושים
לא זקן, ולא קטן
ושרפת גשרים, חרכת אדמה,
קצרת יבול אחר יבול של אובדן
כדי להגיע עד לכאן

כדי לגדול ולהתחשל, ללמוד אך לא להזדקן, להיות אחראי ועוד קצת
להשתובב, לפשר בין חלום שלא אפשר לעולם בלתי נסבל, לשמור על
החיוך למרות המשקל שבעיניים, לצחצח שיניים, לטפל בציפורניים,
להרוויח, להישאר בקשר עם חברים מהתיכון, מהצבא, מהמשפחה, ולא
להיות כבד מדיי. לא, לא לבאס, לא להיתקע על מה שבהיסטוריה,
לעבור הלאה ולהיות מושא לקינאה, מושא לחיבה.  לחתום על העיסקה,
לא אטריד את העולם, ונהפוך הוא - אוטו, חיית מחמד, חיוך מיליון
דולר, איש ברשות עצמו, ורואים שהוא עושה כושר, למה אתה לא יכול
להיות יותר כמוהו, אומרת בצחוק ההיא  שמפלרטטת אתי בחשאי
לבעלה.

ולהשאיר את הילד הפחדן
המשתנק והמשותק
בחדרו האפל המפחיד והמאובק
לארוז אותו בדירה עם אבא ואמא
ושאר ההיסטוריה
להשליך לאגם וללכת
ולנסות שלא לשמוע את הקריאות
בוקעות בבועות מתוך הימה
- אך מה משפיל ומה נורא
לגלות אודות ההפיכה נגדך
שתים-עשרה שנה מאוחר מדי
למצוא את עצמך נחבא בחשיכה
בין אם יום ובין אם לילה
ובעין אותה דמעה שלא מעיזה
השלפוחית, הקישקע והלב
מלאים להתפקע והכאב נורא -
אך לא מוציא ציוץ, לא מאומה
וממשיך להקרין חיוך ובדיחות
על המסך שמכסה
על החדר בראשך
בו בטוח ושקט אתה,
דומם בתוך דממה,
ומשתגע לאיטך.