צייר אותי כך...
ערומה ורכה
כמו ציור של בוטיצ'לי
צייר חמוקי אישה,
כל אישה
לאו דווקא אני.
תפוס את האידאות ואת המיתוס
בהפרש ההקף בין המותן לישבן, קלאסה.
ראה אותי כך -
רקמות אנוש שכובות חפות.
אני אשכב על הבטן,
אתן לך לראות את מה שאני לא אוכל לעולם,
עורפי, גבי, אחוריי, פנים ירכיי.
יש שיר אחד, מכיר?
"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני"
תתפלא, יקירי
יש כמה וכמה גברים
שיזהו אותי רק מהזוית הזו
ואל פניי - זרים הם.
יש גם כמה סיטואציות וצמתים ובחירות שיעידו
שכבר ראו אחוריי מוסבים להם - לא פעם.

כשמדברים על זכרותו של גבר
פונים לאיבר מינו, זוהי תמצית הזכרות.
ותמצית הנשיות מהי?
לא נקודה מסוימת מדודה
אלא קו מתעגל חמקמק
משחק של אור וצל, ניצוצות שנדלקים ונכבים ללא הרף.
כך תפוס אותי בציור שלך
בהבהוב, בצחוק.
כמו בנגינה, לפעמים חבויה האומנות
במרווח שבין צליל לצליל
גם בקיום
גם באמיתות,
פאוזות של חוסר הכרה
חוסר מודעות.

שם תפוס אותי
צייר אישה
לאו דווקא אני
מצא את הקווים הפשוטים
מהם מורכב הקלסתרון
ואל תוסיף עוד.