אלוהים לא באמת רצה להשמיד את סדום. הוא התווכח עם אברהם
כתבוסתן מראש, כמו מקווה להשתכנע. לא בכדי הצליח אברהם לסחוט
אותו כל כך. סדום הייתה עיר די נורמאלית, אבל אברהם תפס את
אלוהים במילה, בלי משים, וגזר בעצמו את גורלה של העיר.
אישה זקנה עולה לאוטובוס. היא משלמת לנהג ואומרת תודה באדיבות
כשהיא מקבלת את הקבלה והעודף. מבטה, שהיה שקוע בריצפת
האוטובוס, החל מטפס מעלה בחיפוש אחר מקום ישיבה. המקומות כולם
תפוסים. ילדה קטנה יושבת על ברכי אמה ולידן האח הגדול, גברת
ממורמרת שבוהה על החלון, ולצידה סל מצרכים גדוש, שני נערים
מתבגרים שמשוחחים בקולי קולות... כולם שקועים ורק הגברת העומדת
צפה לה בעמידתה הרעועה. ואני צופה בה.
אברהם חיפש חמישים צדיקים. חמישים צדיקים היו מצילים את העיר
מידיו של אלוהים, ואת אלוהים מידיו שלו עצמו, ומסדום.
האישה מחפשת צדיק אחד. רק אחד יציל אותה מעמידתה, ואותו
מישיבתו. כשאברהם ניגש לאלוהים לאחר החיפוש הראשוני, בוודאי
שפוף ראש וכבד רגליים היה. באוטובוס היו כולם זקופי קומה
וקלילים. אלוהים דווקא אהב את העיצוב של סדום. הרחובות היו
מתוכננים כך שמשבי הרוח המדברית היו חולפים בהם ומביאים עמם
חיים, היה מרווח גדול בין הבתים, אנשים לא נתקלו זה בזה ברחוב
בטעות, וחנויות בעלות אופי זהה היו מרוחקות זו מזו על מנת למעט
תחרות וכדי לספק שירות לכל קצוות העיר. אלוהים גם די אהב שבעיר
הזו, למרות כל הקידמה, שולט החוק הקדום ביותר שלו - חוק
הג'ונגל - החזק שורד. הוא גם היה שוקע מדי פעם בהסתכלות בעיר,
במשחקי חתול ועכבר שהיו בה, בקסם שלה. היה שקוע בה, ומזניח את
עוונות העולם. לפעמים היה גם כמעט מצטער שאצלו יש חוקים
ברורים.
בלימה. כל הישובים אוחזים במושב שלפניהם. הגברת פוסעת מספר
צעדים לפנים, מבוהלת, ואז שולחת יד לעבר עמוד קרוב ומייצבת
עצמה. מאחד החלונות הפתוחים אפשר היה להרגיש רוח ים קרה. הגברת
משתעלת.
אברהם יוצא בריצה, נכנס לבתים, שואל, מחפש, מתאכזב. עשרה
צדיקים בסדום, איפה אתם?
אנשים נושאים מבטם אל הגברת ואז מסובבים באיטיות את ראשם חזרה
אל עיסוקם. גבר בעל מזוודת עסקים מתחיל להרעיד את רגלו
בעצבנות. העיר מתחילה לרעוד. אברהם חוזר לאלוהים. הלה מכחיש כל
קשר שלו לעניין. אתה מכיר את האיזור, הוא אומר לו, זה איזור
השבר, אני לא קשור לזה. אבל שתדע, ממשיך אלוהים בלית ברירה,
שזמן העיר אוזל... אחד. תמצא אחד.
אברהם רץ, נופל, מועד, קם, מוחה את אגלי הזיעה ממצחו, כושל.
הגברת מסתכלת בעיניו של כל אחד מיושבי האוטובוס. עיניים חומות,
אוהבות, רטובות.
אני קם, מציע לה את מקומי. מאוחר מדי, היא אומרת. התחנה שלי
היא עכשיו. האוטובוס נעצר בעדינות. הזקנה אפילו לא נרעדת,
יורדת באיטיות ולא מביטה לאחור, צועדת לה. אני מסתובב, כדי
לגלות את מקומי תפוס. ילד קטן יושב שם. אני נשארתי לעמוד עד
התחנה הסופית.
אברהם רץ. הוא רץ לאט, מקווה שהתופת תשיג אותו. לא מביט לאחור,
אבל ממשיך לרוץ. מאוחר מדי, אמר לו אלוהים.