אדמה יבשה,
השמיים בוכים,
הגשם ממהר לשטוף את האדמה, לאט לאט,
אך הפרחים לא פורחים,
הם מושאלים מאלוהים,
הם תקועים באדמה,
רק בפינה בתוך הצל המכוסה קשת צבעונית,
עומד לו ניצן כל כך יפה,
אך הוא אינו פורח הוא תקוע,
כמו חבריו,
תקוע במקום לא בשבילו,
הוא מנסה לפרוח - אך דבר אחד קוטע אותו מכך
הפחד מהזמן שעובר,
הזמן שלא עוצר, לא חוזר, תוקע אותך במקום אחד המום,
והורס לך את מה שכבר יכל להיות חיים שלמים,
כי אתה יודע שאתה חי בזמן מוקצב,
ומי יודע אולי זה הגשם האחרון שישטוף את הפרחים שלא צומחים
בירקון שם 2 מטר מתחת לאדמה.