אני כותבת את זה בגלל שאין לי עם מי לדבר.
לא נשאר לי דבר בחיים. לא דבר ולא אדם ולא כלום. אין לי שום
דבר לצפות לו מלבד המוות הפיזי, וגם זה - כמו כל שאר הדברים
בחיים שלי - מתעכב ומאחר את בואו. זה לא שאני רוצה למות, כבר
מתי מזמן, אני רק מחכה למוות הפיזי שיהיה סגירת מעגל. כל דבר
קטן שאני רואה או שומעת או אוכלת, זה תזכורת לכלום הגדול אצלי
בחיים. ואפילו עכשיו, כשאני לובשת שוב את הגופיה המלוכלכת הזו,
אני מבינה כמה אני פתטית.
אז מה זה כאן? מכתב? סיפור קצר? וידוי, אולי? מכתב, אפשרי, אבל
למי? לאלהים שלא קיים או לאמא שאף פעם לא היתה לי או לחברים
שאין לי? סיפור קצר, אפשרי, אבל מי לעזאזל יקרא? וידוי?! הא!
זה משעשע בהתחשב שאני אפילו לא מודה באמת בפני עצמי. כי אם כן
הייתי מודה באמת, זה היה נשמע בערך כך:
קוראים לי וירה. אני נולדתי וגדלתי בירושלים. עברתי לפני
חודשיים לתל-אביב כי רציתי לברוח מהכל. לא סיימתי 12 שנות
לימוד. אין לי תעודת בגרות. יש לי הפרעות נפשיות. אני לא אוהבת
את איך שהשיער שלי נראה היום. אני מעשנת יותר מדי. אני בחיים
שלי לא ראיתי פרק אחד מסיינפלד. יש לי 1.70 ש"ח בארנק וזה כל
הכסף שיש לי. אני לא אוהבת חומוס ולא חושבת שאדיר מילר משעשע.
אני כן חושבת שאני שמנה ומכוערת. אני לא יודעת לקבל מחמאות ולא
נראה לי שאני אי פעם אדע. אני כישלון מוחלט ולא מצליחה להיזכר
בדבר אחד בחיים שלי שהצלחתי בו. אני שונאת את העבודות שלי. אני
שונאת את החבר שלי על שהוא כל כך טוב ושאני לא, ושהוא לא כאן
עכשיו כדי שאוכל לבכות עליו. אני אוהבת אותו על כל השאר. אני
אומללה. אני פשוט כל כך אומללה.
אלהים, כמה שאני פתטית.
אם יכולתי לבקש דבר אחד, זה היה...