אני בת 6 שלכודה בגוף של בת 18, עם ניסיון חיים של בת 80. ואני
בת 6 די אומללה.
יושבת כאן, בסנטר, עם לבוש שלא היה מבייש אף זונה, צמותיים
ורגליים פרושות כמו בת ה-6 האומללה שאני.
כל מה שאני רוצה עכשיו זה בועות. מכירים? בועות הסבון האלו
שקונים ב-2 שקל מאיזה בזאר. בועות ונדנדה ולחזור להיות בת 6.
רואים עלי שאני בת 6. רואים את זה עלי רק עכשיו, כי גם כשכן
הייתי בת 6, לא באמת הייתי, אז אני חוזרת עכשיו למשהו שאף פעם
לא היה ושתמיד חשקתי בו.
הייתי רוצה פשוט למשוך בכתף ולומר "לא רוצה" בצורה הכי ילדותית
שיש, בלי להיות חייבת דין וחשבון לאף אחד. הייתי רוצה לחזור
להאמין בכל דבר, בלי שאלות. הייתי רוצה לאהוב אנשים, סתם ככה.
בלי תנאים, ולא למרות, אלא בגלל הדפקים, בלי שיהיה אכפת אם
הרגליים מגולחות (או לא) ובלי סיבה או אינטרס. פשוט, סתם ככה.
אני חושבת שלאהוב מישהו סתם ככה, זו הסיבה הכי מקסימה שיש
לאהוב מישהו. הייתי רוצה שמישהו יאהב אותי סתם ככה. אין.
אני רוצה את אמא. אבל לא את אמא שלי, אמא של ממש. אני רוצה
להיות אמא. להיות גם הילדה וגם האמא ושיהיה לי מישהו לחבק
ולטפל בו ולאהוב עד אינסוף לנצח-נצחים. אולי אני אאמץ מחר כלב.
ואני אקרא לו סאנצ'ו פאנסה ואקח אותו איתי לכל מקום ולמסעותי
הפסיכוטים - כמו המקורי - והוא יהיה לצידי ויעזור לי בהכל ואני
כבר לא אהיה לבד. אולי סתם אקרא לו פילטר.
אני רוצה לטפס על עץ וליפול ולשרוט את הברך, מבלי שאצטרך לדאוג
לדלקת הפרקים שלי. אני רוצה להישאר ערה עד 11 בלילה ושזה יהיה
עניין גדול. אני רוצה לברוח מהבית (לחצר האחורית) ולחזור אחרי
שעתיים כי כואבת לי הבטן וכי יש לי פיפי. איזה בית ואיזה חצר
ואיזה נעליים.
אוף, כואבת לי הבטן. פעם, כשהייתי קטנה, וכאבה לי הבטן, מישהו
היה משפשף לי את הבטן, ואיכשהו - זה עזר, וידעתי באותו הרגע
שהכל יהיה בסדר. מאז, גדלתי, ואיבדתי את הידיעה הזו שהכל יהיה
בסדר ואיבדתי גם מישהו שישפשף לי בבטן, אז אני לא נותנת לאף
אחד לגעת לי או אפילו להתקרב לבטן שלי יותר... הייתי רוצה
שמישהו שוב ישפשף לי בבטן. אוף. רואים עלי שאני בת 6 מזוייפת.
לא! בעצם לא בת 6 מזויפת. סתם בת 5.5. בת 5.5 שלכודה בגוף של
בת 18, עם ניסיון חיים של בת 80. ואני בת 5.5 די אומללה.