תמיד היא הייתה בודדה, אחרת, בצד, לא קשורה. והייתה מעין הסכמה
כזאת, בינה לבין הסביבה - היא לא נוגעת בסביבה והסביבה לא
נוגעת בה.
כאילו לא קיימת. כלומר, היא קיימת, אבל לא באמת קיימת.
תמיד היא שם, מעולם לא חלתה או סתם לא הגיעה, תמיד כל יום היא
נמצאת, שותקת.
תמיד שותקת, ובשתיקתה, למעשה, אומרת הכל - מבקרת, מנחמת, דואגת
ונוזפת, וכל האימהות בתוכה שוכנות, כל האהבות וכל האכזבות, הכל
בה. והיא שותקת.
עושה את שלה בשקט בשקט, כדי שלא יבחינו, כדי לא להפריע, וזה
הכי מפריע - השקט הזה. המסתוריות שבמישהי כל כך לא מסתורית.
וזה מרגיז, היא מרגיזה, בשתיקה. |
