לא יודע למה, לא יודע איך, הייתי שם כשזה קרה.

הייתי גיבור היום. אמא הקליטה את הראיון בחדשות של חמש, אבא
גזר קטעי עיתונים והכניס אותם למעטפה מרופדת. הם חייכו אלי, הם
חיבקו אותי. "גידלנו גיבור", הוא אמר. "בן אדם", היא הוסיפה.

הטיילת היתה ריקה כמעט מאדם.
מסתכל אל הים שנצבע בשחור השמיים, נושם את המליחות לתוך
ריאותי, הלכתי על האבנים הסדורות בגלים של אדום ולבן, סיגריה
בידי הימנית, השמאלית בכיס המעיל, מנסה לארגן מחשבות, מנסה
להבין, ופתאום - הרעש הזה, מגיע מהפאב שעברתי כרגע, קול נפץ
אדיר, צרחות, יללות אדם, ריסוק זכוכית ועץ, ואזעקת מכוניות
רבות.

לא חשבתי יותר מדי, פשוט רצתי לשם.
אנחנו קוראים על זה כל יום בעיתון, ארץ זבת ריב ומדון, מייצרת
טרגדיות מהר יותר מהזמן שלוקח לדיו להתייבש במערכות העיתונים
בעיר הגדולה, חביות הנפץ האנושיות, הרצח המעורבב בטירוף
בעיניהם, הקרבנות התמימים, הזכים, לא צד במאבק, אבל נידונו
למות על קידושו.

דם בכל מקום.
והצרחות האלו, יללות חיה פצועה בוקעות מגרון אנושי מסביבי, בכל
מקום. ריח הבשר החרוך מחזיר אותי לשבתות בבית אמא, שורפת נוצות
תרנגולת במטבח, אבל הפנים המרוטשים ופיסות האנוש המוטלות סביבי
מעידים על הטבח הנורא שזה עתה התרחש. אני ניגש, חובש את זה,
גורר את זו מתוך הלהבות, מנסה לעזור להוא לקום, מוציא את
הסלולרי הקטן ומחייג 100. מתרוצץ, מנסה, נואש, ואז מבחין בה
בין הדם והעשן.

היא יפה כל כך, שוכבת שם, פני מלאך נטועות על צוואר אצילי מעל
כתפיים עדינות. אני מסתכל, מלטף אותה במבטי, רואה את הרגל
המרוסקת ואת הגרון המשוסף. כשאני מתקרב, היא מביטה בי ומנסה
לאמר משהו, אבל מצליחה רק לחרחר ולהזיל שובל עדין של נוזל
ארגמני מזווית פיה. אני אוחז אותה בעדינות וגורר אותה מתוך
התופת, גורר אותה למקום נסתר. אני מוריד ממנה את המכנסיים, את
התחתונים הספוגים נוזל, את החולצה הקרועה, המפוחמת למחצה.

יפה כל כך.
אני נוגע בה בעדינות. היא כמעט ונאנקת כשאני מעביר את ידי
ברפרוף על החתך העמוק בצוואר, אבל הקול לא מצליח לצאת את
גרונה, ורק עיניה מסתכלות אלי, שואלות, מתחננות.

אני מתפשט מהר ומנשק אותה, חש את טעם הדם שלה על לשוני.
מלקק את הפצעים, מנשק את חלקי הגוף הטהור שנשארו שלמים, מלטף
את השיער המוכתם בעיסה בצבע השני, שהולכת ומתקשה על המרקם הרך
והגולש.
אני נכנס אליה והיא עוצמת עיניים לרגע אחד. היא פוקחת אותן
ורואה אותי קרוב, צמוד, נע מעליה ובתוכה, והיא מתנשפת, מגרגרת
מעט אויר פנימה דרך הקנה הפגוע ומזרזפת דם החוצה בנשיפתה
החלושה.

אני זז מהר יותר ויותר, הגוון הכחול של שפתיה מבהיר לי שעלי
להזדרז. אני מגביר את הקצב, רוקד עם חייה העוזבים את גופה,
מתחבר אליה ומחייה את רחמה כשהיא נושפת את רוח החיים מריאותיה.

אני קם, מתלבש, מביט בדמה ובדמם של האחרים שמכסה את בגדי. היא
שוכבת מתחתי, שרועה בכאבה הסופי, נטולת רוח חיים, עיניה פקוחות
ומשקפות תכול שמיים שלא תראה עוד לעולם, וכמו מסתכלות עלי ורק
עלי.

"תמיד אתה אומר," השבתי לקריינית הנאה, החנוטה בחליפה ייצוגית,
"שלך זה לא יקרה, שאתה מעל זה." היא שואלת על איזה חלק מעצמי
ויתרתי כדי להציל את שרידי האדם האומללים מזירת הטבח, ואני
מביט אל תוך המצלמה ומודה בפני עם שלם, שמריע לגיבור שבי,
למחלץ, למושיע, למשחרר, למחייה המתים, למציל הנשמות הרופפות -
"איבדתי חלק ממני." אני נושם, ומוציא לאט לאט את האויר
מראותי.
"אני מרגיש... מרגיש פחות בן אדם..."
"תרחיב...?" מבקשת הקריינית, עיני התכלת שלה נעוצות בי בעניין
מעושה, מסתירות את המחשבה על האייטם הבא - תפיסה של גמל מלא
הרואין בגבול הדרומי.
"זה כמו לאבד אהבה ברגע בו אתה מגלה אותה", אני מסביר, ומוחה
את הדמעה שגולשת על הלחי. "כמו אהבה שמתה".