כל החבר'ה שהתגייסו במחזור שלי כבר קיבלו פק"שים. רק אני לא
קיבלתי. התאזרתי בסבלנות ממש לא אופיינית במשך יום, יומיים,
וביום השלישי יריתי לשלישה ברגל. מה לעשות, לא היתה לי ברירה.
לא היה לי לב לירות לה בראש, אבל על דבר כזה אי-אפשר היה לעבור
בשתיקה. היה צריך לזרז קצת את העניינים. להראות רצינות.
"להגדיל ראש". הרי כבר לא מדובר פה בסתם רגילה, אלא בחופשת
שחרור. חופש. ערך עליון. מוסרי ממש. אז לקחתי מחסנית, ודרכתי,
וכיוונתי כמו שלמדתי בהשתלמות הקליעה האחרונה שעברתי, ופגעתי
בול בפיקה של הברך השמאלית שלה. בקורס להגנה עצמית לימדו אותי
שזה מקום די רגיש, והחלטתי ליישם סוף סוף את ידיעותי
המקצועיות. וזה גם עבד. היא בכתה ויללה על הרצפה כמו תינוקת
מגודלת. וכמובן שכולם הגיעו והיתה חגיגה שלמה. חלק ניסו להיזכר
במה שלמדו בקורס העזרה הראשונה, שלחו קשרים לקרוא לאמבולנס,
וניסו להרגיע את ההיסטריה הכללית. חלק נעמדו מולי והחלו לצרוח
עלי בתוקפנות, וחלק עמדו וצרחו סתם, באוויר. ואני. אני עמדתי
לי בצד וחילקתי את כולם לקבוצות. מאורגנות. כמו בצבא טוב,
מסודר. ובכל קבוצה היו תת-קבוצות. ולכל קבוצה היה ראש. מפקד.
וגם דרגה. ואת הקבוצות קיטלגתי לפי שמות: "התכליתיים",
"העצבניים", ו"הסתם היסטריים".
 נתתי למהומה כמה דקות להירגע קצת, ואז כחכחתי בגרוני, כיאה
למסמר הערב, והיסברתי לכולם את הסיבה למעשיי. פקודת השחרור
המיוחלת. רובם הבינו את ההיגיון שבדבריי, והפסיקו לצעוק
ולהשתגע. "התכליתיים" נדו בראשם לעברי לאות הזדהות, ואף ניגשו,
לחבק, לנחם. "העצבניים" התפרצו על השלישה המעולפת, ןחלק
מ"ההיסטריים" פרצו בבכי תמרורים וזעקות שבר. אנשים לחצו לי את
היד. "כל הכבוד", הם אמרו, "יש דברים שאי-אפשר לכסת"ח, יש
דברים שמחייבים פעולה". אחד ה"עצבניים" אפילו טען בפרהסיה ש"אם
זה היה קורה לו", הוא היה מכוון ישר ללב. לשמחתי, כולם הסתכלו
עליו במבט שאומר שהם יודעים שהוא סתם משוויץ.
 חיכו עד שאגמור את המת"שים, ולקחו אותי לאיבחון. אחרי קריאת
חוות הדעת של המפקדים, ועיון בתעודת ההצטיינות בקורם הלוחמה
בטרור, החליטו שאני שפוי, ושלחו אותי לכלא. האמת, זה היה די
נחמד. היה לי המון זמן לנוח ולחשוב עם עצמי. פגשתי המון אנשים
עם כל-מיני דיעות ומחשבות שונות ומושונות, וניזכרתי שגם לי יש.
זה היה טוב בשבילי, הכלא. מעורר, ומשחרר כל-כך. מישהו אמר פעם
באיזה סרט, שרק דגים מתים שטים עם הזרם. ועד עכשיו גם אני
זרמתי, גם אני הייתי מת. וברגע שניתקלתי במכשול, בסלע שעצר את
הזרימה, עשיתי את מה שלימדו אותי לעשות. יריתי.