אפור שחור, אדום מבחיל,
שמי עיר ישנה,
מגע אישה מצמרר עורי,
נשיקות יגעות בפה דלוח.
אהבה - הישנה?
ואולי עשיתיה לי לעיר מפלט?
ואולי נתתי בה את עצמי ותליתי בה תקוותי,
והכל לשוא?

שקט מקיא עצמו
מהלילה המטונף לתוך עצמותי הרקובות,
טפטוף מתמיד, טיפה, טיפה, טיפה
טיפה, טיפה
טיפה.
כאב הולך ומעמיק, לידה מתוך מודעות,
החיים הבאים מתחילים
מתוך ערפל מעורער,
מתגבשים כלחלוחית על מראה,
כענן בתמיר הר אדיר,
הופכים שקוף לאפל, ומואר לסתמי.

מלים מקיצות אל הדף,
אך המוות שורר במשיכות הקולמוס,
וטמטום החושים מלמד עצמו דעת,
מנסר בזעקה אוויר מקלט עבש.