בתור ילדה קטנה הייתי תמיד מסתובבת בין מקבצות הצדקה לבין
מניחיי התפילין בכותל-
תמיד הייתי נשרכת אחריי אבי,
שהיה לו זקן שחור כלילה,
לצד של הגברים ומביטה בהשתאות על הגברים הנאים שנרא כ"כ
מרוכזים בתפילה.
אף אחד מהם לרגע לא הסיט את מבטו מספר התהילים,
ורק אחד היה,
שתמיד ליטף את ראשי בעת תפילתו.
לא הכרתי אותו, אך בכל יום הייתי רואה אותו בכותל;
עיניים חומות גדולות,
זיפים קטנים.
הוא היה גבוה- אך לא יותר מאבי.

כשגדלתי והגעתי לגיל המצוות הייתי מצומררת בכל פעם מחדש-
כשקולות המואזין היו מתערבבים לי עם לחישות התפילה.
הגיעה שעתי לעבור בקביעות לצד הנשים וחל עליי איסור מוחלט
לעבור לצד הגברים.כבר ביום הראשון בחלקת הנשים, נבהלתי מאחת
שעמדה לידי ובכתה בכי תמרורים- כשפניה היו נבלעות אל תוך ספר
התפילה.היבטתי בה דקות ספורות עד אשר אחותי הגדולה, ענת, משכה
אותי אל עבר הקיר ודחפה את ראשי לתוך העשבים שיצאו מתוכו
"תפסיקי לחקור אנשים", היא לחשה וצבטה באוזני, "תתפללי ויעזור
לך השם".עשיתי את עצמי קוראת בסידור, ודקותיים אחריי, כבר
יצאתי כשגבי מופנה אל הכותל- שכחתי לצאת עם פניי אל הקיר.
עמדתי מאחוריי הגדר הקטנה שהפרידה את חלקת הגברים וניסיתי
למצוא את אותו אחד- נעים פנים שהיה מלטף אותי בילדותי. מצאתי
את אבי רוכן אל הקיר ומנשק את אבניו, ולידו עומדים כל אותם
גברים, אותם פנים שהכרתי תמיד. וכך בכל יום הייתי עושה עצמי
קוראת בתהילים מידיי פעם מצחקקת לעצמי (עד שענת הייתה באה
ומעיפה בי מבט כעוס), ואז הייתי הולכת ובוהה מרחוק בגברים-
ובמיוחד באיש שלי, שחסרו לי ליטופיו עד מאוד.

עברו הימים ואני כבר הייתי נערה בת 15, היה זה י"ג בניסן,
יומיים לפניי סדר פסח. בבית כבר היו כל הזמן הכנות ונקיונות-
ואני תמיד חמקתי מהבית אל עבר הכותל- להביט באנשים ולדמיין את
סיפוריי החיים שלהם. ענת תמיד הייתה בודקת בשבע עיניים שאני לא
אצא מהבית בשעת הנקיונות והבישולים, אבל תמיד מצאתי דרך לצאת-
הייתי שופכת המון זבל. יצאתי את הבית בלבוש חגיגי, חצאית משי
שחורה וחולצה ורודה, שיערי היה פזור ורטוב, ונדף ממנו ריח
השמנים שאמי שלחה לנו מניו-יורק, היא נסעה בכדיי לטפל בסבי
החולה, והשאירה את ענת לטפל בי ובאבא. עברתי את סמטאות השוק
הערבי, כשכולם נועצים בי מבט, וריח הכורכום והקפה הבעיר בי
תשוקה שלא הכרתיה קודם לכן, וכל הריחות המוזהבים- ועשן
הנרגילות של הרוכלים דבקו בי ורק שיערי נותר רענן. עברתי את כל
חצרות חב"ד, כל התיירים וכל אנשיי הרובע הטביעו בי חותמם
וזיהיתי כל אחד ואחת. הגעתי לרחבת הכותל- ושוב הרגשתי מכורה
לצלילי המסגדים ותפילותינו שלנו. הרגשתי צמא והלכתי אל הברזיות
שהיו ממוקמות אל מול חלקת הגברים- לגמתי מעט מים והיבטתי אל
הכותל. שוב בערה בי אותה תשוקה רחוקה משוק התבלינים כאשר הנחתי
למבטי להתמהמה ולהתמקד על אותו האיש, שפרצה בי אהבה אליו. החום
היה כבד אך היה משב רוח שליטף את עורי וגרם לי להצטמרר. שוב
אותו האיש שהיה מלטפני ברכות, עמד והתפלל, ולרגע אחד היה נדמה
כי הסתובב ופניו כבשו אליי חיוך...
הלכתי אל חלקת הנשים- שמתי צדקה בכיסיי הזקנות, וניגשתי אל
הכותל כשכולי מלאה התרגשות, וזיעה קלה נוטפת ועוטפת את גופי.
נשקתי לאבנים הקרירות, ותחבתי את פניי בתוכן- מנסה להעביר את
הדקות הספורות שנשארו לי עד שייצא האיש ממחבואו בחלקת הגברים-
מידיי פעם ניסיתי להציץ אליו מבעד לסורגים המפרידים. קראתי
פרקיי תהילים בשעמום רב, והפעם יצאתי עם פניי אל הקיר כשאני
מביטה שוב ושוב בכל הנשים הזקנות והצעירות שמתפללות- ורק
תינוקת אחת זחלה לה על הרחבה וציחקקה לקול המואזין. עמדתי שוב
מבעד לגדר המפרידה אותי ממנו, מהאיש היקר לי מכל, שאפילו את
שמו לא ידעתי.

מרוב החום והתשישות נשכבתי על האבנים שממול, צופה בעוברים
ושבים שהיו מביאים איתם שיחות משונות על אלוהים ועל הארץ, ורק
אני הייתי שקועה במחשבותיי על דברים אסורים- שאמי תמיד הפצירה
בי כי חטא הוא לחשוב מחשבות כאלו. לפתע ראיתי אותו, את משוש
ליבי קרב לצאת מן הרחבה, הוא היה עטוף טלית ארוכה שכיסתה את
פניו אך ידעתי שזה הוא. לרגע עמד ליד הברזיות והניח מבטו עליי-
חייך וקרב אל אבניי הענק שנחתי עליהן- "רבקה, גדלת יפתי, ואיני
יודע אם מותר לי לגשת..." חייכתי אליו וסימנתי לו בעיניי
שיתקרב אליי, ומה שמו איני יודעת. "אני הולך למבנה קטן ושקט,
להניח בו את חפציי. בואי איתי ונדבר קצת, אני בטוח שאביך לא
יתנגד." קמתי והיבטתי בו, "אבל מה שמך? ", הוא חייך וליטף את
ראשי, הניח עליו את שפתיו ונשק לי באומרו "שאנן, אבל את יכולה
לקרוא לי שני". ליבי רעד ושיערי כבר לא היה רטוב, אלא יבש
מהחום. פסעתי בעקבותיו, כשאני יודעת שהיום לא אחזור הבייתה כמו
תמיד, אחזור שונה.

שני היה בחור ישיבה מלומד, שהייתה לו חוכמת חיים משלו, והיה
מדבר אליי ברוך ובנעימות, את מרחק הנגיעה ידעתי שהוא לא שומר
מהרגע שנשק על שיערי.

הגענו לבית שיותר ויותר דמה לחדרון, "סבי היה מלמד כאן תורה
ומשנה, ומאז שנפטר לא התיישבו פה". הוא הציע לי לשתות ולאכול,
אך אני סרבתי מתוך נימוסיי האורחים שאמי הטביעה בי. התיישבנו
על הספה, הוא סיפר לי את סיפור חייו (שהיה ארוך ומסובך), ואני
נתתי לעיניי רק להביט בו, ואוזניי רק שמעו את דפיקות ליבי ולא
את סיפורו. לאחר כ- 40 דקות הוא סיים את סיפורו השנון והניח יד
על רגליי ושאל מהו סיפורי. רציתי כ"כ להגיד לו שכל חיי מאז
היותי ילדונת חשבתי עליו, אבל כל מה שאמרתי היה "חיי לא
יעניינו אותך, אני לעומת זאת יכולה לעניין אותך מאוד" הוא חייך
ואמר שעליו לחזור לישיבה ושהוא נקווה שתבוא ברכה עליי ועל
משפחתי, "אביך איש ישר והגון", וליווה אותי עד לשוק הערבי, משם
המשכתי לבדי אל ביתי, כשריח הכורכום עורר בי יותר ויותר את
האהבה שהייתה רדומה.

לפניי כניסתי לבית כבר היו ריחות הבישולים של ענת מעוררים בי
תיאבון, נכנסתי כרוח פרצים וניגשתי אל אבי- נתתי לו חיבוק חזק
חזק, וענת הביטה בי וחייכה. ענת הייתה יכולה להגיד ולדעת מה
אני מרגישה רק מלהביט בעיניי. התיישבנו לאכול ואף מילה לא
הוצאנו מהפה, רק בלילה ענת ניגשה אליי "הגיע הזמן שמלבד
השובבות והעצלות שבך, יפול בחלקך עוד רגש. אבל הישמרי, זהו רק
רגש ויש לך עוד המון מה ללמוד, איך לשלוט בו ומה לעשות בו."
היא נשקה לי על שפתיי וריח האגסים שתמיד היה לה, היה הפעם חזק
מתמיד, ענת גם מאוהבת.

הפציע הבוקר, יום לפניי סדר הפסח.

קמתי והתקלחתי, עזרתי בנקיונות וכאשר ידיי היו כבר תשושות
התישבתי בחצר להאכיל את החתולים, ומחשבותיי על שני רק הלכו
וגברו. שמתי את הבגדים בצד והיבטתי במראה הגדולה שהייתה לאבא
בחדר, אבא לא היה בבית הוא הלך לבית הכנסת כרגיל, כמעט ולא
ראינו אותו. המראה שיקפה לעיניי דמות רחוקה, שמעולם לא התעמקתי
בגופה למרות שהייתה לידי כל הזמן. אהבתי את מה שראיתי, ידעתי
שאני כבר לא ילדה. מרחתי את כל גופי בשמן ורדים, ויצאתי אל
הכותל. שוב עברתי בשוק הערבי שהיה נראה לי מתוק נורא, והפעם
עברתי דרך רחובותיו של הרובע המוסלמי, וריח המתוקים פקח את
רעבוני ועצרתי לשתות מיץ רימונים. המשכתי אל הכותל, לא עצרתי
בברזיות, ולא נכנסתי אל חלקת הנשים, רק רציתי לבכות כשגיליתי
ששני שלי אינו שם, ורק רבנים ואחד שהניח תפילים ישבו ליד הקיר.
ישבתי שם שעות ארוכות בחום, חיכיתי שאראה אותו אך שום דבר.

ליל הסדר.

הייתי אצל שריי לפניי הסדר- עשיתי איתה שעורים בתלמוד. חזרתי
אל הבית וריח האוכל ניכר באפי. השולחן כבר היה ערוך ומוכן.
נכנסתי להתקלח וכשיצאתי היו כולם ישובים וגם אמי... המשכתי
להסתכל וראיתי את שני יושב על כיסאו של אבי, נותן בי מבט חמים.
"ריבקי, תכירי; זה שאנן בחור מלומד שלומד אצלנו בישיבה",אמר לי
אבי,- "ריבקי!!! היי מנומסת ותאמרי שלום לאורח!" הנהנתי בראשי
והוא חייך אליי שוב. ניגשתי אל אמי ונתתי לה חיבוק חם, וענת
הפצירה בי לשבת אל השולחן. אני לא יאריך בסיפוריי ליל הסדר- רק
אומר שמילה לא חלפה ביני לבין שני כל אותו הזמן, רק מבטים
חולפים, כאשר הוא משוחח ומתבדר עם אבי. לאחר שסיימנו את ההגדה
וכל האוכל כבר היה בתוכנו, ניגשתי לעזור לאמי בשטיפת הכלים.
אמי חייכה אליי ושאלה אם מוצא חן בעיניי הבחור שהביא אבא לענת,
ורק לאחר כמה שניות הבנתי ששני מיועד לאחותי הגדולה. נכנסתי
לחדרי כשאני בוכה.

ענת נכנסה אליי לחדר כשהיא מלטפת אותי ושואלת למה דמעות ניגרות
מעיניי, והאם לא מוצא חן בעיניי השידוך שקשרו בגורלה,היבטתי
בעיניה וריח האגסים שבא מגופה העביר בי חלחלה. ענת חיבקה אותי
כשחיבוקה הופרע ע"י אבא שפתח את דלת החדר ועימו שני. היבטתי
בוכיה אל עיניו של שני, שני הביט בי ובאחותי, ורק אבי ניגש
אליי ונתן על לחיי ליטוף קר- "הרגעי ריבקי, גם לך נמצא שידוך
בבוא הזמן..." האם ייתכן שאבי הבין לליבי? אוליי הוא יודע הכל?
חייכתי אל שני ורמזתי לענת שאני עייפה ומותשת מכל היום, ואני
רוצה לישון.

לילה.

אחריי שכולם הלכו ממני, באמת נרדמתי עד שהפריעה את מנוחתי אמי,
שבאה לשאול לשלומי.אחריי שגם היא יצאה את חדרי, לבשתי את שמלת
הנדוין, פתחתי את חלוני ונשמתי את ריח הרובע שנשק לי על שפתיי,
וקרא לי לצאת אליו. יצאתי את החדר אל הגינה, וטיילתי לי ברובע
החשוך, כאשר משנייה לשנייה נשמעים קולות הנערים הערבים שהיו
משוטטים לא רחוק ממני, ברובע המוסלמי. פסעתי באיטיות אל הכותל,
ורק חייל אחד הביט בי ושאל אם הכל בסדר- עניתי בחיוב ונעמתי אל
תוך הרחבה. לא היה איש בכותל, והחייל המשיך לבהות בי באפילה
צועדת אל חלקת הגברים ונופלת בבכי אל מול הקיר הקר, כשאני
מחזיקה בידי חזק חזק את פי, שלא אזעק לאלוהיי- משהו מנע זאת
ממני. פתאום יד חמה נגעה בכתפי, משהו הבעיר בי את האש, כ"כ
רציתי לגעת חזרה, להסתובב- אך אותה היד סובבה את פניי והיה זה
החייל שפניו היו חלקות וגופו היה מכופף כלפיי פניי, "בואי
איתי" ואני נשרכתי אחריו כילדה יתומה המחפשת לגעת בו, ואכן
נגעתי בו אותו לילה, והפכתי לשונה.

היום- אחריי 6 שנים, חזרתי בשאלה, והחייל ששמו אורב למחשבותיי,
היה שלי למשך כל תקופת שירותו בצבא, ואני עוד חושבת על שני, על
הגבר הראשון שהצית בי אש, שנשוי היום לאחותי ענת, יש להם 3
ילדים והוא בדרכו ליהיות רבי. מידיי פעם אני רואה אותם ונבערת
בי להבה, ושני עליי לא מביט ולא נוגע- התחיל לשמור מרחק
נגיעה.

ואילו רק הייתי יכולה לשנייה שיישק על שיערי, וילטף את ראשי-
הייתי נותנת הכל.