אני יושב ליד חלון ומחכה לך.
כלום לא קורה, הזמן סתם עוצר לו.
בוהה ונושם רק כדי להרגיש שאני חי.
עוד בוקר חם ומשעמם עובר לו.
מסתובב סביב בתים ולא רואה כלום.
תוהה אם אוכל לראות אותך לרגע חולפת.
האם את באמת קיימת, או כמו שכולם אומרים, את עוד פיקציה
בסיפורי החדש והלא גמור.
בערב הלכתי לים ובניתי לך ארמון מחול.
מולי עברה אחת בבגד ים, שנראית בדיוק כמוך.
הולך לישון וחושב עלייך ועל תעתועי הגורל.
חולם בלילה, איך בונה אני לך ארמון מחול.
אולי באמצע הדרך אפגוש אותך בין חלום לדימיון, בין ריצה למסע.
בינתיים מתעורר, יושב וכותב.
סיפורי כבר כמעט וגמור.
העלילה די סבוכה, האנשים די מיואשים ולא תמיד צודקים.
ורק את מאירה את סיפורי.
בין כל הדמויות הרעות, בין כל האנשים העייפים והמזיעים, את
מופיעה ואותי מפתה.
בין כתיבה של פרק ופרק עושה לי הפסקת קפה.
די מעייף אותי הסיפור הזה, לפעמים גם אותי הוא קצת משעמם.
עושה לי הפסקה ויוצא לרחובות העיר, מטייל בין חנויות, מתבונן
בחלונות הבתים, אך במחשבתי שקוע אני בסיפורי.
חוזר הביתה לכתוב את הפרק האחרון.
שם את מוצבת במרכז העלילה.
אחרי עוד לילה של בנייה והרס שלך ושלי, אחרי עוד לילה ללא
שינה.
נכנס למיטה ולבוקר חדש אתעורר רק כדי לגלות שאת כבר לא שם.
ואלך לי לים ואשב לי מול הגלים ואבנה לך ארמון מחול.
ואשאל אנשים אם ראו או שמעו, אם ידעו ולא סיפרו, רק כדי לדעת
שאת באמת אינך קיימת, שאת באמת עוד פיקציה מתוך סרט, או שלא...