פעם חשבתי על זה, ואז הפסקתי.
הפסקתי כי לא יכולתי לסבול את זה עוד, לא יכולתי ליפול עוד
פעם,
כלומר לא ממש ליפול, אלא להפיל, להפיל את עצמי.
המחשבות קורעות אותי מבפנים, הן חופרות, מפוצצות, מוצצות כל
טיפה שמוצאת חן בעיניהן, ולוקחות ובוזזות ומה לא...
הן משגעות אותי, רוצות שאצטרף לכת המופרעת שלהם, רוצות אותי
בשורותיהן, הן היו באות אלי בלילות, מיללות לי ליד האוזניים,
ואני ניסיתי להחזיק מעמד, אבל, אבל,
הן רק מחשבות... הן לא באמת קיימות, הכל שטויות.
אז אמרתי להן להתראות, ועזבתי, עזבתי את החבל והן נפלו לתהום,
התהום, עמוקה כמו תמיד, חסרת תחתית.
עד היום לפעמים אני מתעורר כשאני שומע צעקות.
לפעמים אני חושב שהן חזרו אליי, מרושעות שכמותן,
צורחות לי במוח... אני משתגעעעע
ואז שקט. |
