אני? מי אני בכלל?
בטח אין לי חשיבות, אני סתם.
גם אם הייתי מישהו, אני לא חושב שהמצב היה שונה.
דיבורים גורמים לי לחשוב: "מה אם?" אבל...
הכל נשבר כשאני נזכר, אין דרך חזרה.
ולפעמים, רק לפעמים, הייתי רוצה להשתנות ולשנות.
זה הולך וזה חוזר, שוב ושוב.
חשוב לא להשתגע, לשמור על שפיות בעולם משוגע.
טוב, אולי בעצם, המחשבה הזו בעצמה היא די משוגעת.
יש אנשים שממש לא אכפת להם, נראה כאילו אין להם תודעה.
ככה הייתי רוצה להיות, בורות היא מתנה.
לא בחרתי להיות מי שאני, אך בכל זאת כך יצא.
מה שנשאר, זה לחיות עם עצמי.
נכון שלפעמים אני שמח גם כשעצוב,
סך הכל, העולם סובב סביב טוב ורע.
עכשיו לא טוב לי, וכשרע אני כותב,
פורקן מסוים של רגשות, התחברות למציאות או בריחה,
צריך לפעמים לקחת הפסקה וזה מה שאני עושה.
קשה לי, אז אני מתבודד, כותב "יצירות",
רק חבל שהן לא כל כך טובות.
שטויות, זה מה שהן, שטויות של נער מתבגר
תחת לחץ החברה, אני כותב וחולם על הצלחה.
אני? למה מי אני בכלל?