אני לא מבינה איך אנשים יכולים להיות כ"כ חסרי רגישות, איך הם
יכולים להגיד לי שהכל יעבור, שהכל ישכח... הם לא חושבים על
האפשרות, שאני לא רוצה שהכל יעבור וישכח, אולי אני דווקא רוצה
להמשיך לזכור, אולי הזיכרון הוא מה שמשאיר בי את הרצון לחיות?
הם לא חושבים על זה? אז מה אם אני לא הבן אדם הכי שמח בעולם,
לכולם יש מצבי רוח, פעם שמחים ופעם... פעם לא. הם חושבים
שהזיכרון שלך מעציב אותי ושממנו כל העצב והכאב מגיעים, הם לא
מבינים שהזיכרון שלך זה מה שמשמח אותי, מה שברגעים שחורים
מדריך אותי אל נקודת האור הקטנה והרחוקה? הם לא מבינים שאם
הדמעות זולגות, זה משחרר? זה מרגיע? שינסו ויראו... אולי אז הם
יתנו לי קצת שקט...
אתה יודע, אני כבר לא מאמינה באלוהים... אתה היית החזק
מבינינו, הטוב מבינינו, אני לא מבינה איך הוא נתן לך ללכת סתם
כך, איך הוא נתן לך לשבת ולתכנן איך תצא לטייל עם הכלב, תיקח
את החבל ו... ו... ואני לא יכולה אפילו להגיד אפילו את ההמשך.
קשה לי לקבל את זה. אני פשוט לא מסוגלת להבין מה כבר יכול היה
לגרום לך לעשות דבר כזה...
יושבת ליד הקבר שלך, תוהה מה היה קורה אם... אם לא היית מפחד
להמשיך, אם לא היית בוחר באותה דרך בלי חזרה. יושבת וחושבת,
כבר היית צריך להתגייס, אולי משהו היה משתנה. בטוח משהו היה
משתנה. אין לי ספק בזה. יכולנו לחגוג כל כך הרבה דברים, ובמקום
זה, אני יושבת ובוכה על הקבר שלך, שלך... וזה עדיין לא נקלט.
עברו שלוש שנים מאז שהלכת ואני עדיין לא מעכלת, אני לא מסוגלת
לדמיין את העולם בלעדייך, לא מסוגלת לעכל את כל הכאב. אמרו לי
שאט אט הכאב יעלם, בהדרגה, שאולי זה יקח זמן, אבל בסופו של דבר
הוא יעלם. עברו שלוש שנים, הכאב עדיין לא נעלם. ואני לא יודעת
עד כמה אני רוצה שהוא יעלם. אני מפחדת מזה, אני מפחדת שאם הכאב
יעלם, איתו יעלם גם הזיכרון שלך. וכאן אני נזכרת בשיר של קורין
אלאל, שהולך ככה: "בזיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב". זה גם ככה
כואב, אז למה שהזיכרון ידהה? יותר טוב שהוא ישאר, לא?