לפנות בוקר,
פקחתי עיניים, הרגשתי בחילה נוראית.
קמתי מהמיטה וישר ניצבה למולי דמות - דמותי.
התבוננתי בה, כלומר, בי, במראה והרגשתי רע, פשוט רע טהור
מבפנים.
מכווצת את הלחיים, מנסה לחייך ומפסיקה.
ושוב - מכווצת ומפסיקה.
מחייכת, אולי מבחוץ, אבל בוכה מבפנים.
מרגישה שנשמתי לכודה בתוכי.
צורחת ובועטת ואף אחד לא שומע.
ממשיכה להתבונן -
מהשפתיים עוברת כלפי מעלה,
לעיניים - העיניים היפות שלי.
הפה אולי מחייך, אך הן בוכות.
דמעה זולגת, מנגבת וממשיכה להתבונן.
יורדת למטה -
צוואר, חזה ובטן.
נעצרת, מתמקדת בבטן.
מכווצת שרירים, לא נושמת.
מסתובבת לצד ובוחנת את השומנים.
נחנקת, ובלית ברירה, מוציאה את הבטן חזרה.
מעבירה מבט מלמטה למעלה ושוב.
לפתע, נתקפת בחילה נוראית.
מתאפקת, מתאפקת, שומרת בפנים.
מנסה לנשום ונחנקת, מתחילה להשתעל...
רועדת, לא יכולה יותר.
מצטערת, אני לא יכולה יותר!
פותחת את הדלת במהירות
איך שאני עירומה, עם יד על הפה
נחנקת, תופסת ריצה לשירותים.
נעמדת מול האסלה ,
מרימה את המכסה,
כורעת ברך ועוצרת.
שוב מתאפקת.
מתאפקת מלהקיא את מה שאני, מי שאני
אל פתח האסלה הישר לביוב.
מתאפקת, עד היום. |