מחבק אותך, לוחש מילים מתוקות באוזנך
ולרגע מזיל דימעה, בלי כוונה מוקדמת
ואת הודפת אותי ממך,
שוב חושב עליה, את אומרת.
ואת שוכחת, ואני שותק,
וממשיכים להביט אחד בעיני השני
עד שאת עוצרת ואומרת
או היא או אני
ואני מחבק אותך ומנסה להסביר
היא כבר לא כאן, למה את לא מבינה
ואת לא רוצה להקשיב,
את בכלל לא מוכנה.
וכשאת ממש מגזימה,
כשכבר אין לי כוח
בצעקה שקטה משחרר
היא מתה, דיי,
זה קשה גם בלעדייך,
ואת בעצם זו שאמורה לעשות את זה קל.
והיא באמת מתה, זה לא משהו סימבולי,
ולפעמים, אני עצוב בלי קשר אליה,
כי כזו היא הסביבה שלנו,
ואת בעצם נקודת האור שלי,
עיר מקלט בתוך כל השחור הזה.
רק עזבי אותה,
תני לה למות בשקט, ולי,
להתאבל... |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.