החתונה של מלכה ומוניה נערכה בערב על ההר מעל לשורת הצריפים
העליונה של רחוב בר כוכבא. לפעמים היינו יוצאים לשם, אהרון
ואני, לקטוף סברס ותאנים. כמו עז הייתי מטפסת על התאנים, זורקת
את הפירות הרכים לתוך שמיכה ומציצה בין העלים הרחבים למטה.
ברגעים כאלה, כשחשב אהרון שאינני רואה אותו, היה זוקף בי את
עיניו הקשות. מבט מחודד אבל מבולבל. הטיפוס בין הענפים לא
התאים לפי דעתו ל"טיפוס" שלי -  מגונדרת, מבושמת, מסורקת,
מנומסת. בורגנית. "לא מכאן".
בעצם, איש מאיתנו לא היה מ"כאן", כולם היו מ"שם", אבל מול
"ירוקים" שכמוני רצו הותיקים יותר להיראות כמי שמושרשים מדורי
דורות בארץ. הייתי ירוקה, אבל בכלל לא טיפשה. הרגשתי בזיוף,
במיוחד כשהיה מזדקר לעין ובולט כל כך כמו אצל אהרון.

השכם, בבוקרו של אותו יום, הועלו שולחנות וכיסאות למעלה אל
ההר.
שמחות צנועות היו לנו באותם הימים, ואת כל הכיבוד לחתונה
הכינונו בבתים. בשנה האחרונה למדתי מחייקה לאפות מצוין וגם
לבשל לא רע. במטבח המשותף אפיתי את עוגת החתונה. חייקה, שהיתה
לי כמו אמא, לימדה אותי להקציף מביצים של ערבים "שלג" בעזרת
מזלג, ומן החומרים שהיו לי הצלחתי להכין את הלא יאומן, עוגה
לבנה בעלת שתי קומות. השד יודע למה החלטתי להעלות אותה אל ההר
בשעת הצהרים יחד עם התיק הגדול, שבו הניחה חייקה מפות מגוהצות
ומקופלות, כלים וסכו"ם.

איש לא היה שם, על ההר. רק השולחנות עמדו מתחת לתאנה, חלק
גבוהים, חלק נמוכים, גדולים, קטנים ובכל מיני צבעים, והכיסאות
היו זרוקים על האדמה, אנדרלמוסיה מוחלטת. מוזר איך שאני זוכרת
כל פרט. זה היה חמסין אביבי של לפני הפסח. היה חם מאוד, אבל
הבריזה מהים כבר התחילה לנשוב, ותחת התאנה, שגזעה נטה מעט על
צידו, היה צל. את העוגה המכוסה, העטופה בשכבות בד גזה וקשורה
בחוט הנחתי, מכוסה במפה רטובה, על אחד הכסאות בצל והתחלתי לגרף
את העלים הנבולים ולסדר את השולחנות לפי הגובה. פרשתי עליהם
מפות ואת הכיסאות העמדתי סביב.
עבדתי "קשה מאוד" כמו שאהרון אהב. אף פעם לא הראיתי כלום כלפי
חוץ, אבל בפנים הייתי מתפוצצת. אהרון היה נותן לי תמיד דוגמאות
דוגמאות דוגמאות. מלכה עבדה בייבוש הים, איפה שהיום רחוב הנמל
ואחר כך אצל זיגעל "בלטה", בבית החרושת למרצפות. טובה קירשטיין
בבנין, אטקה שוורץ עבדה "כמו חמור" בפוליטורה. אהרון היה פנאט
בעניינים האלה של עבודה, בפרט בעבודה קשה של נשים. פועלות
חרוצות. אני, שעבדתי ב"מטבח הפועלים" בשטיפת כלים, הייתי סתם
בורגנית פאראזיטית.
שום דבר לא השתנה. האסוראסור של בית אבא, שהיה בור בלי תחתית,
הומר בעבודעבודעבודהקשה של אהרון. פנאטים דתיים היו ופנאטים
דתיים נשארו, ורק החליפו אלוהים זעום עפעפיים ובלתי נראה
באלוהים צר עיניים ובעל שפם מברשת ענק.
בשבת אחת, שיכורי טירוף דתי, ערמו קרשים בפתח בית הכנסת הגדול
וסתמו עליו את הגולל. בלהט דתי היה אהרון אוחז את מוט הדגל
הסמוק, המתנופף במצעד אחד במאי.
"תחזקנה ידי כל אחינו..." היה מוניה מזמרר בקולו העמוק.
"קום התנערה עם חלכה, עם עבדים ומזי רעב..." היה אהרון מחרה
מחזיק אחריו בגרון ניחר.
בהשמע האינטרנציונל היה "מטה אהרון" זוקף את ראשו אל שמי התכלת
של חודש מאי.
הם שמרו על ה"טוהר", ולשם כך לא נזקקו לאלוהים. אלוהים, כך
מסתבר, הוא רק תירוץ. בצניעות כמו דתית סירבו לראות את הנשים
כפי שהן. הן היו "חברות" בלבד, דבורים בכוורת. כולם עבדו קשה.
גם הבחורות. במיוחד הבחורות.
"חוץ מגברת אחת ושמה דבורה" היה אהרון אומר בקולו הרך ומביט בי
בעיניים קשות "חלוצה את לא."

הרוח התחזקה. הסתכלתי מבולבלת במפות שהתעופפו מהשולחנות,
בסכינים, במזלגות ובכפות, ששטו על גבי השולחנות, עוד מעט ייפלו
על הארץ וכל העבודה שלי תהיה לבטלה. כעסתי על עצמי, כבר היתה
שעת אחר הצהריים והייתי צריכה לדעת שהרוח תתחזק. כמו משוגעת
התרוצצתי לחפש אבנים גדולות כדי להניח על השולחנות, וככה,
כשאני שקועה בחיפוש, מצחי רטוב מזיעה, ואני מכוסה אבק ועפר
ולגמרי כפופה על האדמה, הונחו כפות ידיים על עיני.

ובלילה היתה חגיגת חתונה על ההר.
לאהרון ומוניה היתה חבורה גדולה, כולם רקדו ושרו, ואני הייתי
קצת מחוץ לעניינים.
ישבתי עם חייקה ועם יתר השכנים המבוגרים. אם פנו אלי עניתי,
וכשהניחו לי, ישבתי בצד והתבוננתי. אהרון לא ניגש אלי. בדרך
כלל הוא זה שהיה מכניס אותי כמעט בכוח לתוך החבורה, מדבר אלי
בקול רם שכולם ישמעו, ועל מה שעניתי בשקט, הוא היה חוזר בקול
רם ובחיוך רחב כאילו שמי יודע איזו מין פנינה יצאה לי מהפה.
עכשיו עמד אהרון בצד, ליד עץ התאנה, ושוחח עם טובה קירשטיין.
טובה היתה נערה שזופה, נמוכה, רחבת ירכיים ובעלת פנים יפות
מאוד והבעה נמרצת. טובה עבדה "קשה מאוד". כתבו עליה ב"דבר
הפועלת". טובה היתה למופת.

"האהרון הזה לא בשבילך, דבורקה," נעצה בי חייקה את מרפקה החד
ואת לשונה החד פעמית.
"יש לו פרצופים שניים. או שהוא קופץ סביב לך כמו שיכור עם כל
הלשון בחוץ, או שהוא משאיר בחורה יפת תואר כמותך להתייבש כמו
צנון. 'המוציא והמביא'. האלה עם כל ה'חברות' שלהם, החלוצקעס
האלה, נראות כמו גברים. פוי."

"מה את כל כך שקטה כל הערב, דבורקה?" מוניה הניח יד על כתפי.
שמחת החתונה היתה בעיצומה, ורק אני קלקלתי אותה כפי הנראה. "את
עצובה שהעוגה התקלקלה? זה קורה. חמסין."
"יש לה בשמלה חור פיצקעלע" אמרה חייקה "בקושי רואים עם כל
הפרחים סביב, ובעד זה היא יושבת כאן כל הערב ולא זזה."
מוניה ואהרון עמדו מאחורי הכסא שלי. מוניה הביט אלי וחייך
בחמימות, אהרון הביט למרחקים. השערות של מוניה היו דבוקות למצח
מזיעה. החולצה הרוסית הלבנה והרקומה שלו, "חולצה של חתן", היתה
מיוזעת אף היא. כל הערב הוא לא הפסיק לרקוד. הבחורים רקדו
בעיקר "פריילאך", ריקודים חסידיים, בתנועות מוגזמות ונלעגות.
מוניה, שנישא עד עכשיו על כתפיהם, נראה לי קצת שתוי. כך גם
אהרון.

"בואי, דבורקה, נרקוד קצת פולקה" חרז מוניה.
"לא פולקה ולא קרקוביאק," חייך אהרון ואחז בחוזקה מרפקי.
"עכשיו מתחילים לרקוד וואלס, עד עכשיו זה היה רק הקדמה."
להפתעתי החל בסיבובי וואלס. להפתעתי, כי ריקוד בורגני מזה אין
בנמצא.

בגילוי לב לא אופייני סיפר לי אהרון שלמד לרקוד בבית ספר
למחול, וכי לו היה אביו יודע כי חלק גדול מן הפרוטות שהרוויח
אצלו בחנות עבר לידיו של המורה למחול היה גוזר עליו גירוש מן
הבית.
"איש קשה אבא שלי. פנאט." אמר ובתוך המילים היו גם חיוך וגם
געגוע. "ישיבה-בוחער הוא היה רוצה שאהיה, שאלמד עליו זכות
בישיבה של מעלה. וואלס? פוי."
שרוולי החולצה הכחולה שלו היו מקופלים מעל המרפק. הוא פיזם את
הדנובה הכחולה ובמיומנות של בוגר בית הספר למחול אחז בי. אהרון
היה ספורטאי. כל מה שקשור בגוף היה חביב עליו, ואני דרכתי לו
על הרגל. בכוח.
"את רוקדת כמו דוב." הוא חייך "תקשיבי, אחת שתיים שלוש, מזורקה
וואלס זה אותו קצב."
בחינניות עבר מהדנובה הכחולה למזורקה, שנסחטה מהאקורדיון של
אברשה.
"אז ככה התחיל המרד שלי. התחלתי בוואלס והמשכתי בציונות. אפשר
לומר שדרך הוואלס הגעתי לציונות."
הוא המשיך לדבר באותה פתיחות רכה, מוזרה. מוזרה מאוד, כיוון
שרק לפני רגעים אחדים היה שקוע בשיחה עם טובה קירשטיין אדומת
הלחיים.
"אבל אנחנו לא נעשה חתונה כזאת," פסק בחיוך, אשר דחק את טובה
קירשטיין לקרן זווית. "אני ואת, דבורתי, ניכנס לחדר משפחה. בלי
צרמוניות. ככה בפשטות. כמו שעושים בקיבוץ."
לא עניתי.
"אז מה את אומרת, דבורתי?"
"בלי ואלס ועוגת כלולות, אהר'לה?" נפלטו לבסוף מפי שלא בטובתי,
כשהם שלובי זרועות, הסממנים הבורגניים יחד עם כינוי החיבה הרך,
היידישאי, שהיה נדיר אף בפי חבריו מנוער. אסוראסוראסור לטעות.
אהרון הביט בי במבטו הקשה והצודק, אפל יותר משמי הלילה.

כשהסיר את כפות ידיו מעיני אחר הצהריים, חייך.
הוא הושיט אצבע זקופה אל פני וצייר קו, שירד מן המצח המיוזע אל
הלחי, עשה סיבוב מתחת לאף, התמהמה קצת ברווח שבין השפתיים ואז
המשיך אל הסנטר ועזב אותי בתחתית הצוואר.
"את עובדת קשה מאוד, הכל רטוב ומלוח."  הוא טעם את האצבע.
כפתורי החולצה הכחולה שלו לא היו רכוסים. פיקת גרונו עלתה
וירדה,
"יפהפיה, דבורתי," הלב שלי דפק כמו תוף. הרגשתי שגם תחת האבק
והלכלוך רואים את הפרצוף הנבוך שלי. "וגם טעימה."
לאט לאט ובסבלנות החל לפרום את הקשר בחוט. ידיים טובות.
בזהירות, שלא לקרוע, הסיר בעדינות את הבד הנקבובי והלח ובבת
אחת שיקע את אצבעו בלובן הרך. לא אמרתי דבר. הייתי מזועזעת
ומוקסמת כאילו אני צופה בחיה של קרקס קמה ומתהלכת על שתיים
ומדברת בשפת בני אדם.
הוא ליקק את אצבעו. לאט לאט.
"וזה בכלל לא מלוח." חייך, כאילו מושך את אותה טעימה ממני,
שהחל בה קודם.
"תטעמי, זה מתוק."
"כמו גן עדן" עניתי בלחש, לא הצלחתי לומר יותר מכך. חזרתי
להיות הילדה הקטנה החוצפנית-ביישנית, זו שהחתול בלע לה את
הלשון. הוא הגיש מן הלבן לבן הזה אל תוך פי.
"עוגת חתונה" חייך כאילו לעצמו, אבל הביט בתוכי, שם שטף הדם
כמו מימיו של הוויליה - נהר ילדותי. הוא עבר בי והכה בתוכי
בכוח. על ברכיו כרע לפני והצמיד את שפתיו אל כפות ידי בנשיקה
שורפת.
הדחיפה לעשות מעשים נעשתה חזקה יותר מן המחשבות הפורחות
והמילים שאינן. כאילו מעצמן הידקו ידי את הראש הבהיר. שערותיו
החליקו בין אצבעותי כמו פרווה של חתול קטן.
מתוק.
ככל שהוספתי ללטף, כך הפכה היללה הדקה לקול עבה וצרוד של כאב,
המתוק היה מלוח והלשון הרכה והרטובה שליקקה את כפות ידי, הפכה
חמה ומחוספסת. משכתי אותו אלי. יותר לא ידעתי.
נשענתי בגבי אל גזע התאנה הנטוי, עטופה חולצה כחולה, וקצה ענף
שבור ניקב את הבד הדק של השמלה היחידה שלי, נכנס ויצא ונכנס.
מעל התענוג החריף מתוק היה קול ברור לגמרי מדבר אלי, הקול
שלי.
"להיזהר." אמר הקול ואני הסרתי את היד מהמקום הנעים והחם, בו
נמצאה, והשענתי אותה תחתי, על הענף החתוך, שלא תיקרע לי השמלה
מאחורה, שלא תינעצנה לי עיניים בגב.
אני נופלת.
על ארבעותיו מעלי הרכין את ראשו ולשונו התחככה בכפתורי השמלה,
לוחכת את הפרחים הכחולים לבנים. אצבעות מהססות של ידיים חכמות
פרמו את השמלה הרכוסה לכל ארכה מלמעלה עד למטה, כפתור אחר
כפתור, והתירו את השרוכים המתפתלים של הקורסט.
ידיים חכמות, לא עיוורות.

"מתוק."
ביד עיוורת ומגששת מצא את העוגה הלבנה, אשר נותרה עזובה על
השולחן. הוא משך אותה משם והניח אותה, מלוא הדר שתי קומותיה,
על עורי החשוף.
כמו מזה רעב התנפל על הטרף. כל הגוף שלו הפך כאילו לפה.
כשהתיישבתי, שעונה לאחור אל העץ, התערסל על זרועי הימנית כיונק
בן יומו.

המודל של היופי היה אז מרופד למדי, אבל דווקא החזה הנשי הקטן,
חזה של "ונוס ממילו", דווקא הוא נחשב יפה. אצלנו במשפחה לא
היתה אף ונוס, לי ולכל האחיות שלי, היו כריות כבדות, ממולאות
פלומת אווזים רכה, ראויות להתכבד.
יפה או לא יפה, אינני יודעת, פעור פה שוקק נח על שדי הימני.
כמי שתר ארץ לא נודעת ונטולת שם ליטף בידו הימנית בחשש, ואחר
כך בהתמכרות את בן זוגו.
"זה כואב לך?" הגביה אלי לפתע עיניים שואלות.
"הן רוצות רק להביט זו בזו."  
מיומנת וזריזה הסתערה ידו השניה על מפתח מכנסיו ופרמה אותו
במהירות. היא דחתה את ידי המושטת, ומיהרה לקנן שם כציפור בהולה
אל גוזלה העצום, העירום, מרפרפת בכנפיה, מלוחלחת עסיס חמים,
חסרת מנוחה. פיו היה מלא בי. דבש וחלב, ואולי יין וחלב. הוא
נאנח כהלום יין.
נשענתי אל הגזע הנטוי. אצבעות ידי השמאלית, הדחויה, חיפשו נחמה
בין ירכי, מפרפרות בבהלה בין הרגליים הסוגרות עליהן בכלא
מהודק. השמש הנמיכה והאדימה, והאדמה החלה לפלוט את גלי החום,
שנספגו בה כל שעות החמסין הכבד. זרמים חמים פעמו אלי מן האדמה
ושבו וחזרו אליה.

נמלים ראשונות של אביב תזחלנה על עורי החשוף.
"מה את אומרת, דבורתי?" עיניו רכות. אצבעותיו מפתלות בחיבה את
תלתלי הגלויים.
אגיד שעוד מעט יבואו האורחים ואנו לובשים רק את עוגת החתונה.
והוא יחייך וינגב אותי בעלה תאנה גדול וצורב.