ישבתי, מוכה-אלם, אני זוכר,
מפחד למצמץ, לזוז, על סף היפנוזה,
על המסך, אלוהי כל האסתטיקה,
על המסך,
יוון ורומי ואיטליה של הרנסנס:
"דבר אליה".
מצלמה מלווה, מלמעלה, גבר צולל בבריכה. ערב.
חיתוך משלים והנה הוא מגיח מהמים, מצחו עטור שיער שחור, הוא
מחייך.
איש עיוור, הומרוס ברזילאי מוסיקלי, שר על יונה עצובה ואהבה
שעברה מין העולם
על יגונה וצערה
קהל קטן מסביבו, בתוכו ססיליה רות',
איזו אישה: רק לשניה אחת עוברת המצלמה על פניה
היא יושבת, גופה רומז תנועה לאה, מתענגת-מתמכרת למוסיקה,
רק לשנייה אחת, אבל בשנייה האחת הזאת נוכחותה תופשת מימדים
מיתולוגיים באנושיותם הפשוטה
ולשנייה אחת הכל בא מהרחם שלה: הכל אודותיה.
מרקו סולואניה הולך, מהורהר, מדליק סיגריה, נעצר ליד גדר.
לידיה, לוחמת השוורים, מאחוריו: היא לא יפה, היא אולי מכוערת
אפילו
אבל התלתלים השחורים שלה, אין עוד כאלה בעולם,
ומעורה נוגהת קורונה ולכמה שניות,
כשאור הירח מנצנץ על מימי הבריכה,
אתה מבין שאפלטון ניצח את הסופיסטים
והיא אידיאה הרמטית ומושלמת של אישה מאוהבת - בלי יחס, באופן
אבסולוטי.
הוא חושב על אחרת, קאייטנו גרם לו לבכות.
מרקו גבר שבוכה בקלות:
גם אחרי שהרג את הנחש בבית שלה הוא בכה
מה היא יכולה לעשות כדי שישכח את ההיא
שהנחש וקאייטנו מזכירים לו
לידיה תמות, בניניו ימות גם הוא
"מרקו ואליסיה" תגיד הכתובית כשהוא יסתובב ויראה אותה
מאחוריו.
צדק פואטי:
בניניו ידבר אל לידיה,
מרקו ישתוק אל אליסיה
אני אלך עוד פעמיים לסרט הזה,
החיים שלי ימשיכו, כמעט כרגיל.